מלחמת יום הכיפורים – מילון מונחים ואירועים
40 שנה למלחמה ו-50 אלף מילים אודותיה

כתב וערך: בני אביעד

חלק א: פתח דבר – התפכחות ודיאלוג עם הזמן

לקריאת חלק ב: מלחמת יום הכיפורים – מילון מונחים ואירועים

"המסע הקצר ביותר הוא לתוך העבר" – לאה גולדברג

מלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973, הרביעית מבין מלחמות ישראל, היתה הקשה מכולן – במהלכה הטרגי באבדות וכאב, ובמיוחד מבחינת התוצאות של הפגיעה המוראלית בציבור הישראלי – נוכח מכת הפתע העוצמתית שהנחיתו על כוחותינו המצרים והסורים, בסיוע מדינות ערביות נוספות. התעוררנו מאופוריית הניצחון של מלחמת ששת הימים של שנת 1967, למציאות חדשה ביום שאחרי. מלקחי המלחמה עלה כי מספר הנחות יסוד לא עמדו במבחן המציאות, ובהן: התרעה מודיעינית אמינה ומבעוד מועד, עליונות אווירית בהעדר מודיעין מקדים, הישענות על מערך חיילי הסדיר בלבד בטרם גיוס המילואים, שיתוף הפעולה בין החיילות, הכשרת הפיקוד הבכיר, מערך הלוגיסטי ועוד.

כמו במהלומת גרזן חד נקטע ונחתך, בהינף אחד, השקט הדומם של יום הכיפור. לפתע נשמעה צפירת האזעקה, והעולם כולו התמוטט על כה רבות מהמשפחות בישראל. ברגע זה נחזו מלוא המאבקים והסבל הצפויים לחיילים היוצאים לחזית תוך אש התופת והמוות, ולבני משפחותיהם המשתיירים אכולי דאגה מאחור. המונח "רעידת אדמה" חזר ונישנה בפי כל, עד שהפך לביטוי שיגרה נדוש. בימי אוקטובר תשל"ד ובחודשים שאחריהם היתה תחושה בארץ של רעידת אדמה, ואף ביתר חריפות, שכן בתום הרעידה נתגלו פני האדמה והנה הם שונים מכל מה שהיה בעבר: אדמה אחרת ושמיים אחרים. הנה גורלו של העם כולו מונח על כף המאזניים, מול חוסר האנושיות והמשטמה של אויב שקם פעם נוספת להשמידנו ולכלותינו.

לא הקשבנו מספיק ברצינות לקולות שהשמיעו מדינות ערב לאחר תבוסתן במלחמת ששת הימים. אטמנו אוזננו לדבריו של אנואר סאדאת נשיא מצרים על נכונותו להקריב מיליון חללים ושאין הוא מפחד לפתוח במלחמה נוספת עם ישראל. איבדנו את היכולת לחוש את הלכי הרוח בקרמלין ולקיים ערוצים קבועים עם ההנהגה הסובייטית, ובדיעבד, מתברר כי היו מסרים עבים שיכלו לשנות את התמונה המדינית והצבאית. מפרוטוקול העדויות של ועדת אגרנט שחשף את גודל המחדל המודיעיני שקדם למלחמה, עלה לקח מר על חובתנו להסתמך בעתיד על יכולות האויב ולא רק על כוונותיו. היתה אמונה כי המודיעין הישראלי יספק התרעה איכותית לפחות 48 שעות לפני כל התקפה, כדי שניתן יהיה לגייס את מערך המילואים ולהיערך בהתאם. למדנו בדרך הקשה כי במזרח התיכון צריך להתכונן גם להתפתחויות בלתי הגיוניות. מדינה ריבונית מחויבת להגן על אזרחיה גם אם יש לכך מחיר. חוסן לאומי משמעותו להכיר בכך שהמחיר הזה קיים.

החטא הקדמון של מלחמת יום הכיפורים היה המחדל המודיעיני המתמשך. ההפתעה לפרוץ המלחמה בעוצמתה הקטלנית, נגרמה מכך שגורמים מרכזיים באגף המודיעין לא הבינו את המשמעויות של כל המידע שעמד לרשותם. כמות אדירה של התרעות, כפי שעולה מדוח וועדת אגרנט ומהתחקירים הרבים שנערכו במהלך השנים, עמדה לרשות חוקרי המודיעין ערב המלחמה. אילו, שבעזות רוחם ובאפס תבונתם, לא השכילו למנוע את הפספוס והכשל הגדול. היו אומנם חוקרים באמ"ן שניתחו את המידע והאירועים שקדמו להתקפה המצרית-סורית, והבינו כי היא עומדת בפתח. אולם, אלי זעירא שעמד בראש אמ"ן ועימו מספר קצינים בכירים, האמינו שהמצרים לא יצאו למלחמה בטרם יוכלו לנטרל את העליונות האווירית הישראלית.

כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים הגיע מידע אמין, מד"ר אשרף מרואן המצרי למפעיליו במוסד, לגבי החלטת סאדאת לצאת למלחמה מבלי להמתין למטוסים ולטילים סובייטים. גם אחרי שהקונספציה המצרית השתנתה האלוף זעירא נותר בדעתו. מתברר, כפי שמופיע בהרחבה בפרויקט שלפניכם, כי הנורמות שהונהגו באמ"ן בשעתו לא אפשרו ערעור על הנחות שגויות, עד שהיה מאוחר מדי. עדויות של חיילים וקצינים זוטרים שהבחינו בסימני מלחמה, הפכו ברבות הימים לסמל כישלון אגף המודיעין, שהיה שבוי בקונספציה כי "ישנה סבירות נמוכה למלחמה". גיבורי המודיעין הם: סגן סימן טוב בנימין מפיקוד דרום (ראה ערך), סא"ל חגי מן מפיקוד צפון (ראה ערך), סא"ל אבי יערי – ראש ענף סוריה באמ"ן (ראה ערך) ואחרים.

בשישי באוקטובר 1973 הפתיעו סוריה ומצרים את ישראל בהתקפה מתואמת, אחרי שורה של מהלכי הטעיה והונאה. ביו לבין נהרגו 2,685 חיילי צה"ל, תוך ביטוי עליון למסירות ולנתינה בצד גילויי גבורה וערבות הדדית, במלחמה שכנראה אפשר היה למנוע. קשה לעיכול משמעויות הטעות וההטעיה של אגף המודיעין לאורך כל החודשים שקדמו למלחמה. תחושת העוצמה שהעניקה קהילת המודיעין למנהיגי המדינה ולדרג הצבאי התפוגגה חיש קל, פגעה בביטחון החברתי ושינתה את פניה של ישראל לנצח. היא הביאה לחתימה על הסכם השלום שכלל את פינוי כל סיני, הסכם פחות טוב מזה שגולדה מאיר דחתה, לאחר שורת ניסיונות של מזכיר המדינה האמריקאי, לתווך בינה ובין סאדאת. היה זה נשיא מצרים שהסכים לחתום על הסכם שלום עם ישראל בתנאים חסרי תקדים, אך הזהיר כי ללא התקדמות מדינית ייאלץ לצאת למלחמה.

גולדה מאיר היתה מנהיגה רבת זכויות: מגשימת החלוציות, ציונית, צנועה, אוהבת אדם, עסקנית ציבורית מוערכת, נואמת נחשבת, מניחת התשתית למשפט העבודה, דיפלומטית מוכשרת ועוד סופרלטיבים לרוב. אולם, כשבאים לבחון את כישוריה לעמידה בראשות מדינה הנאבקת על חייה, ישנם גם כאלה הטוענים שאין גולדה התאימה לשמש בתפקיד ראש ממשלת ישראל, ובוודאי כשקיבלה את האחריות האדירה בשנתה הבוגרת, כשמחלת הסרטן קיננה וכרסמה בגופה. ארבעים שנה בקירוב אחרי המלחמה, כינס העיתונאי המוכשר יגאל סרנה, את חבריה הקרובים מהמטבחון ההיסטורי: עובד נתן שומר הראש, אברהם נוי הנהג הצמוד ומירון מדזיני הדובר. החברים הקרובים סיפרו על "מבצע מטפחת" החשאי. כיצד נוי והעוזרת האישית 'לו קידר' נסעו ברכב השרד עם גולדה העטופה במטפחת כקשישה אלמונית. בחורשה קטנה יצאה מהרכב האישה העוצמתית ביותר במזרח התיכון, ונכנסה בסודיות לחיפושית הקטנטנה של שומר הראש האישי, שהובילה כל שבוע לטיפולים במרפאתו של פרופסור רחמילביץ. היום נקווה כי מידע כל כך משמעותי, לא ייעלם מאזניהם של הממנים לתפקידי מפתח.

ד"ר מרטין אינדיק, לימים שגריר ארה"ב בישראל והעומד בראש מרכז סבן למדיניות במזרח התיכון במכון ברוקינס, פרסם בשנת 1976, יחד עם חוקר יהודי נוסף בשם סטיוון רוזן, מחקר בשם – 'הפיתוי של מהלומת נגד במלחמת אוקטובר של ישראל ומדינות ערב' – על המחיר ששילמה ישראל בהימנעותה ממהלומת מנע: "אילו אישרה גולדה את מכת המנע המתוכננת רק נגד מערכי הטילים וחיל האוויר של סוריה, היה אפשר להרוס 90% מבסיסי הטילים בתוך שלוש עד שש שעות, במחיר של פחות מעשרה מטוסים ישראליים. ברור שלכך היתה השפעה מכרעת על אבידות חיל האוויר מאוחר יותר…… האבדות הישראליות על הקרקע היו מצטמצמות, שחיקת הטנקים של צבאות ערב היתה מואצת והפגיעות של הגשרים המצריים של התעלה היו יעילות יותר". מנגד טוען ד"ר מאיר פעיל (ראה ערך), כי גולדה צדקה מדינית באיפוק שהפגינה בטרם הכרעה. המסמך שלפניכם מציג את קשת הדעות והלבטים שקדמו לפרוץ המלחמה, את הקשיים שבמהלכה ואת ההשלכות בסיומה.

מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בסופו של דבר בניצחון גדול של צה"ל, לאחר שהצליח להציב איום על מדינות ערב ולהפוך את גלגל המלחמה על פיו. בחודשים הראשונים שלאחר אוקטובר 1973, אף עמד הצבא במלחמת התשה בחזיתות הסורית והמצרית, ומנע מצבאותיהם לשנות בכוח את תוצאות המלחמה. צה"ל התייצב בחמור שבמבחנים שהוטלו עליו מאז מלחמת העצמאות. אולם, היתה תחושה ציבורית שליקויים רבים היקשו על היערכות כוחותינו, מבעוד מועד, להכריע את האויבים במלוא העוצמה בשדה הקרב. הטרגדיה המביכה של מלחמת יום הכיפורים, כפי שהועלתה במחקרים ובתחקירים, מתמקדת במחדל ההתרעה המודיעיני – "כל העובדות בשטח היו גלויות וברורות, רק הפרשנות פגומה". בשדה הקרב התגלה האלוף אריק שרון (ראה ערך) כגיבור האמיתי של המלחמה. הוא השכיל להתאים את תפקודו לתנאים המשתנים, שכללו לא רק את אמצעי הלחימה ותורת הלחימה המצרית, אלא גם את קריסת מערכת הביטחון הישראלית.

גיבורים רבים היו במלחמה זו ובהערכות המקדימה אליה. הבולט מכולם, לדעתי, הוא האלוף שלמה ענבר (ראה ערך), שכיהן במהלכה כקצין קשר ואלקטרוניקה ראשי ולא זכה להילה הראויה לו בשל צניעותו. הוא העריך שהמלחמה בפתח, והכין את החיל להתמודדות בכל התרחישים האפשריים. לאחר המלחמה היה ענבר קצין החיל היחיד שלא נקרא לועדת אגרנט. לדבריו: "יצאתי למלחמה בכעס גדול על המטכ"ל, אבל הרגשתי כי על הכתפיים של 'שלוימלה' הקטן תלוי גורל המלחמה של עם ישראל". על מעשה גבורה עילאית שנעשה בעת לחימה מול פני האויב תוך חירוף נפש זכו שמונה לוחמים בעיטור הגבורה מידי שר הביטחון, 93 לוחמים עוטרו בעוז מידי הרמטכ"ל ועוד 195 קיבלו את עיטור המופת על אומץ ליבם.

מילון המונחים והאירועים במלחמת יום הכיפורים, שנגיש לפניכם, לראשונה באינטרנט, נועד לשימור המורשת הלאומית לדור ילדינו ונכדינו, ולהציג לפני מי שלא ידע את הימים הנוראים ההם, על אודות המאורעות והאסונות הגדולים שפקדו את המדינה מידי אדם. אנחנו, החיילים והקצינים הצעירים שהשתתפנו במלחמה, בעת שירותנו הסדיר בצה"ל, שילמנו בימי הקרב הראשונים את מחיר הדמים הגבוה ביותר בחברה הישראלית: במותם ובפציעתם של רבים מחברינו, בני כיתתנו ושכבת גילנו. הנעורים שלנו הסתיימו בחטף ומבלי שתכננו. התבגרנו ללא עצירות וללא תחנות ביניים. המלחמה של נעורינו היתה עד בגרותנו מעין טאבו כואב שלא מנתחים אותו ולא דנים בו. מלחמה היא ממש לא עסק נחמד, אבל עשרות אלפי לוחמים ישראליים צעירים, שחונכו על אהבת העם והארץ ולמדו להילחם למענה, עמדו במבחן זה בתושייה ובגבורה. את סיפורם צריך לספר, ואת לקחי התקופה צריך להנחיל למורשת הלאומית והציונית בכל תכניות הלימודים.

כל מי שחווה את מלחמת יום הכיפורים נושא צלקת משלו – עמוקה יותר או פחות. אצל הלוחמים הצעירים שמצאו את עצמם בשדה הקרב, הצלקת לא תימחק לעולם. הקרבות התנהלו גם בסיני וגם בגולן, עקובים מדם ופיח שריפות ורסיסי רצח של פלדה ובשר אדם קרוע. שם היה המאבק לחיות ושם היה המוות. עבור בני דורי העבר והווה כרוכים יחדיו, והתואר 'המלחמה' שמור איתנו למלחמה אחת בלבד. אין צורך בתוספת לשמה, כדי שנדע שהמלחמה ביום הכיפורים של שנת תשל"ד עיצבה את דמותנו. ייצאנו ממנה עם תחושת ניצחון וללא הלם קרב קולקטיבי, אולם שנים לא שוחחנו עם חברינו על המלחמה בינינו, למרות שליוותה אותנו כצל. אנחנו שייכים לדור שהגדיר את זהותו ואת המעמד שלו בחברה על פי המספר האישי. דבר אחד ברור לנו: אין אומה בעולם שחיה כמונו ממלחמה למלחמה, וחייבת תמיד להיערך צבאית ואזרחית למלחמה הבאה ולנצח.

אין מילון המונחים שלפניכם, על כל 50,000 המילים היפות שבו, מתיימר להקיף את כל מכלול האירועים והדמויות שפעלו בעת מלחמת יום הכיפורים. המידע הוצלב: מדו"ח ועדת אגרנט לחקר המלחמה כפי שהותר עד כה לפרסום, מאלפי פירורי מידע גלויים שהופיעו בארבעים השנים החולפות – בעיתונות, ספרות, טלוויזיה, סרטי תיעוד, אינטרנט, וועדות הכנסת וראיונות אישיים עם לוחמים ומפקדים שהשתתפו במלחמה, ודבריהם נחשפו לאמצעי התקשורת. מטרתו: לענות על השאלות הקשות והמטרידות בנוגע למחדלים שקדמו למלחמה ובמהלכה, לנפץ את זחיחות הדעת של מקבלי ההחלטות, להסביר את משמעויות מלחמת הגנרלים על תרחישי הקרב, לרדת לשורש השאננות של השנים שאחרי מלחמת ששת הימים, לנתח את קרבות הבלימה ותגובות הנגד, לספר על גבורתם של הלוחמים, לשבח את החילות שנערכו כהלכה למלחמה ותפקדו בהצלחה במהלכה, לחלוק כבוד לקורבנות ולפצועים, לחשוף פרשנויות שונות ולחשוב על הפקת הלקחים לקראת האתגרים הביטחוניים הרבים שמדינת ישראל האהובה – עליי ועל כל הסובבים אותי – ניצבת בפניהם.

בתחקיר המוקדם שערכתי, לקראת כתיבת פרויקט זה, התגלו פערים רבים בפרטי המידע, בעדויות ובהערכות ההיסטוריות השונות. ערכתי עימות והצלבת עדויות, כדי ליצור תמונה אמיתית, ככל האפשר, על אותה מלחמה בלתי נשכחת. הזהירו אותי מראש, כי להצלחות במלחמה זו ישנם שותפים רבים, ואילו על כישלונות ומחדלים לא אזכה לאוזן קשבת ושיתוף פעולה מאף אחד שלקח חלק פעיל בשבועות הקודרים של אוקטובר 1973. על כן, אין בתכני מילון המונחים שלפניכם – 'אמת אחת', ויתכנו שגיאות וטעויות היסטוריות ועובדתיות. כלל ידוע הוא שאת המלחמה מנצחים ההיסטוריונים ולא הלוחמים, אפשר להוסיף שמנצחים אותה הלוחמים ובעיקר הגנרלים שנותרו בחיים. אינני היסטוריון ואף לא גנרל, אולם זכות גדולה ניתנה לי להתעמק בלימוד ובחקר האמת, אודות הקונספציה שנופצה והזילות בחיי אדם, שנחשפה במלחמה הראשונה שחוויתי מקרוב, ולהבין כי ניתן היה למנעה או לנהל אותה אחרת.

צריכים להגיד את האמת, הגם שהיא לעיתים כואבת, מטרידה או נוגדת מיתוסים שהתפתחו והתעצמו עם השנים. אחת מהאמיתות הרבות, כפי שיחשפו במסמך זה בהמשך, היא אגדת הגבורה בקרבות החווה הסינית בסיני (ראה ערך). היו שאמרו כי לוחמי גדוד 890 של איציק מרדכי סייעו לכיתור הארמיה המצרית השלישית, ואפשרו את מעבר גשר הגלילים בציר 'טרטור' העקוב מדם לוחמנו. והאמת היא כי הגדוד המשובח עם מפקדו האמיץ והמוצלח, נשלח למטווח ברווזים הגדול ממידותיו, ללא מידע מודיעיני עדכני וללא הערכת עוצמת האויב. היה זה קרב אבוד מראש, עם 40 הרוגים ומעל למאה פצועים, והתוצאות 'אין': לצנחנים לא היתה כל השפעה על תנועת הכוחות בצירים המובילים לתעלה, הם לא כבשו אף עמדה מצרית חולשת, לא סייעו למעבר גשר הגלילים והמעבר הלוגיסטי, ומיטב הלוחמים הנפלאים שילמו בדמם על שגיאות מקצועיות של שולחיהם.

ככל שהופכים בעמודים של ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת אירועי מלחמת יום הכיפורים ושורשי רעידת האדמה שפקדה את ישראל, כפי שהתפרסמו רק אשתקד – 39 שנים לאחר המלחמה – אפשר לראות את הכיוון שאליו הלכה ועדת אגרנט: הרמטכ"ל רא"ל דוד אלעזר סומן כנראה מראש כנושא באחריות אישית וכי עליו ללכת הביתה. הדעות הציבוריות להחלטה זו מעורבות, במיוחד לאור ניטרול האחריות מהדרג הפוליטי ודבריו הנחרצים של 'דדו': "פעלתי באופן הסביר ביותר בכל המלחמה ובכל הפתרונות הטקטיים". הדוקטרינה, שלאחר מלחמת ששת הימים, עמדה על הבקעה מהירה של השריון ותקיפה מקדימה של חיל האוויר להשגת עליונות אווירית. צה"ל שם כסף גדול בחילות השריון והאוויר, ופחות בפיתוח תורת הלחימה של חילות הרגלים. היו גם מבקרים על קידום מערכות נשק מייצור עצמי, ובפרט טנק המרכבה, על חשבון התקציב להצטיידות במערכות נשק ובחלפים חלופיים. התוצאה לא אחרה לבוא, שכן "ציידי הטנקים" המצריים לעגו לדוקטרינה הישראלית ועשו שמות בכוחות השריון.

לא הכרתי אישית את הרמטכ"ל ולא נפגשתי עימו מעולם. אולם, ככל שהעמקתי לחקור אודות האיש ואישיותו, ולשוחח עם המקורבים אליו בשולחן המטכ"ל ובחזיתות הלוחמה, הבנתי כי הוא היה מהדגולים שבמפקדי ישראל. בזכותו שרדה מדינת היהודים בשנת 1973, וכל מי שאוהב את ארץ אבותינו, חייב לבקש סליחה גדולה מ'דדו' על העוול הציבורי הנורא שנגרם לו. ועדת השופט העליון אגרנט והבכירים שנמנו עם חבריה – "יותר משגילתה טפח מכשלי המודיעין הסתירה טפחיים מכשלי המדינאים". 'דדו' נקלע, בניגוד לרצונו, למערבולת של מאבק אכזרי, מרושע, נטול מעצורים, שאיבד לחלוטין את קנה המידה הנכון. על נתון אחד אין ויכוח, והוא צריך לשמש כלקח לכולנו – כיצד אטימות של ממשל ויהירות של מקבלי החלטות בצבא גררו מדינה שלמה למלחמה מיותרת וכואבת.

חוויתי חוויות אישיות רבות, בחצי האי סיני וברמת הגולן, בעת שירותי הצבאי בסדיר – בחודשים שקדמו למלחמת יום הכיפורים ובחודשים הארוכים של אחרי המלחמה. אולם איני מתיימר להיות מומחה צבאי או פרשן פוליטי. מצאתי לנכון להיות 'ראש גדול', בתום חודשי קרבות ההתשה ברמת הגולן, ולשלוח למפקדת חיל הקשר והאלקטרוניקה דו"ח טכני מפורט – מניסיון השטח הרב שצברתי – לסיכום ממצאים אישיים והפקת לקחים מתחזוקת ציוד התקשורת המיושן שהופקדתי עליו, שחלקו אף ראה ימים טובים יותר במלחמת העולם השנייה. וכן, המלצות לשיפור תנאי התפעול בתנאי שטח ממושכים בעתיד. הערות בונות אילו זכו, לשמחתי, לאוזן קשבת, לתגובות אוהדות וליישום מעשי במהלך השנים שלאחר המלחמה. "זכיתי" לשירות סדיר מאתגר וקשה במיוחד: של תנאים סביבתיים ירודים; סיכוני חיים; לחץ ומתח מבצעי; דריכות בכל שעות היממה; אוכל לא אוכל; שינה לא שינה; ונטול חופשות סדורות. אולם, ככל שאני נובר בעברי, אני משתכנע שוב ושוב כי היתה זאת התקופה המאושרת בחיי.

מלחמת יום הכיפורים הפרטית שלי החלה בבוקרו של יום שבת, השישי באוקטובר 1973, לאחר מעל לארבעה עשר חודשים דחוסים ומרתקים של הכשרות מקצועיות ושירות סדיר במערך התקשורת של פיקוד דרום. היה זה אמור להיות יום מאושר בחיי – יממה לאחר סיום קורס קצינים בבה"ד 1 וקבלת סיכת המ"מ. בצה"ל הוכרזה כוננות ג' עוד ביום שישי, והתבשרנו על כך בעת טקס הסיום. התבקשנו, להאזין לרדיו ולחזור מיידית ליחידות האם, שמהן יצאנו לקורס הקצינים, במידה ומדינות ערב יממשו את איומיהן ויפתחו באש. בשעות הצהריים המוקדמות של יום שבת, התייצבתי בפני מקש"פ (מפקד קשר פיקודי) דרום בבאר שבע – סא"ל (לימים תא"ל וקצין קשר ראשי) צבי אמיד. המקש"פ, שהכיר אותי ואת מקצועיותי מהיחידה, שלחני לסייע בתפעול מערך התקשורת בחפ"ק הפיקוד הקדמי באום-חשיבה שבסיני.

שם עמוק בבטן האדמה, 'דבלה' בלשון הקוד של המפה המוצפנת, פיקד חדר המלחמה על קרבות הבלימה ומתקפות הנגד העקובים מדם בסיני. בהיבט האישי השתדלתי ככל האפשר, בזמן הקצר שהיה לי הזכות להיות במוקד השליטה, לשמור בחמ"ל של גורודיש על איפוק וקור רוח בתפעול מערכות התקשורת. לא ידעתי אז את גודל השעה!! אולם, זכורים לי הימים והלילות הקשים והמתוחים של פקודות ורחש מתמשך במכשירי הקשר, צעקות ואובדן שליטה של חלק מהמפקדים. במוצב הפיקוד העליון של סיני, התקיימה אף פגישתם של הרמטכ"ל ומפקדי הגזרה הדרומית (ללא אריק שרון) עם אלוף פיקוד הדרום – שמואל גונן 'גורודיש', לקראת מתקפת הנגד של השמיני באוקטובר 1973.

אל יחידת התקשורת המקצועית של גדוד הקשר 373 בפיקוד דרום התוודעתי, במהלך שירותי הצבאי, שלוש פעמים: לראשונה, תחת פיקודו של האלוף אריק שרון – היה זה בחודשים הראשונים של שנת 1973, מעת סיום קורס טכנאי רדיו-טלפון (צ"ן-ציוד נושא) בבית הספר המרכזי של חיל הקשר בצריפין, ושיבוצי על פי בחירתי ביחידה מובחרת זו. היו אלו ימים מרתקים בלימוד מעשי של פעילות התקשורת הפיקודית ובפריסת מערכותיה בחצי האי סיני, שלוו בסיורים מקצועיים ותרגולות של מתקן התקשורת באום-חשיבה, ממסר הקשר בג'בל יעלק, ממסר הקשר בסנטה קטרינה, תחנת התקשורת באי דפנה הקסום שביימת ברדוויל, וכן השתתפות בתרגיל קשר מקיף בשארם א-שייך ובמרחב שלמה; בפעם השנייה, תחת פיקודו של האלוף שמואל גונן 'גורודיש', בתפר של השבועיים הראשונים למלחמה, שבין סיום בה"ד 1 לבין ההשלמה החיילית המואצת והמקוצרת; בשלישית, בשנים 1975-1976, תחת פיקודו של האלוף יקותיאל אדם, עת חזרתי ליחידת התקשורת של פיקוד הדרום, משירות חוויתי ומרתק ברמת הגולן המדממת, והפעם כמפקדה הישיר בשירות הקבע.

בחודשים המרתקים והמשמעותיים ביותר בשירותי הצבאי בסדיר, שימשתי קצין קשר צעיר וחדור מוטיבציה באוגדה 36 – 'אוגדת רמת הגולן' – של תא"ל רפאל איתן 'רפול' (לימים הרמטכ"ל). בימים הראשונים שלי בצפון, בעיצומם של קרבות הארטילריה במלחמת ההתשה במובלעת הסורית, צורפתי לצוות החפ"ק הנייד של מפקד האוגדה. השתתפתי, כקצין קשר, בניהול מספר ימי קרב, תוך תנועה בשטחי המובלעת ובמבצעי חדירה מעבר לגבול, בואכה דמשק. במהלכם, נחשפתי לאומץ ליבו ותעוזתו המפורסמת של 'רפול'. יצר הסקרנות הטכני שלי, הביאני לא אחת (תוך סיכון מיותר בדיעבד), לבדוק מקרוב את פגרי הטנקים והשריוניות, מהם שהפגיעה בגופם מובחנת בבירור ומהם הנראים שלמים ובלתי פגועים, כאילו נעזבו בבהלה. מאות טנקים סוריים פצועים, מרוטשי דפנות ומנותצי שרשרות, ניצבו לאורך הצירים במובלעת כמו שחיכו למגע ידי.

בהמשך, ובהתאם לתכנית השיבוצים המקורית של קצין הקשר האוגדתי במיל' אל"מ מונטי (אליעזר הררי), ערכתי חפיפה עם מפקד מחלקת רדיו-טלפון הוותיק של האוגדה – סרן יאיר גור, שהתגייס למילואים כבר עם פרוץ המלחמה. בחודשיים הראשונים שימשתי כסגנו בפיקוד על המחלקה ועל מרכז הקשר האוגדתי בהר בנטל (ראה ערך). עם שחרורו ממילואים, קיבלתי על עצמי רשמית את הפיקוד על המחלקה ועל מרכז התקשורת (האחריות כללה גם את הטיפול בחמור המסור – 'אסד'). התחלתי בשיבוצים ובחונכות של טכנאי צ"ן (ציוד-נושא) ושל מפעילים סדירים נוספים, במקום חיילי המילואים שהשתחררו בהדרגה.

החודשים המופלאים והמרתקים שבהם – פיקדתי על הר בנטל (המקום שנותר חרוט בזיכרוני והאהוב עליי ביותר), וערכתי סיורים רבים בקרב צוותי התקשורת שלי בתחנות הקצה של הרדיו-טלפון ברחבי המובלעת הסורית, עד להסכם הפרדת הכוחות עם סוריה – היו אלו החודשים: המואצים, המאתגרים, הקשים והחשובים ביותר בחיי. שבהם הפכתי מקצין מקצועי צעיר בטרם גיל 20, 'ילד במונחים אזרחיים', לאיש מנוסה יותר, בשל ופחות נאיבי. את חורף תשל"ד המושלג בהר בנטל לא אשכח לעולם. היה זה חורף קר וקשה במיוחד. על פסגתו, בגובה 1,171 מטרים מעל פני הים, ובלא מעט מהימים גם מעבר לגובה העננים, ניסיתי לקיים שגרה מקצועית להבטחת רצף התקשורת של אוגדת רמת הגולן. אולי היה זה גילי הצעיר וחוסני הגופני, שאפשר לי לשרוד חמישה חודשים ב'פיקניק המפוקפק' הזה של תנאי שדה 'כמו בסרטים': ללא ארוחות מסודרות, ללא מקלחת ושירותים, ללא מים זורמים, ללא שירותי כביסה, ללא חשמל מהרשת הארצית, ללא מיגון מהארטילריה הסורית וללא ציוד מספק להתמודד עם הקור חודר העצמות ומנקב האוזניים. היתה תחושת שליחות באוויר והרווחה האישית הודחקה לקרן זווית.

כמעט מידי יום ביומו, לאורך חודשי שירותי במלחמת ההתשה, נחשפתי לסכנת חיים של ממש ולסף מגע חרמשו של מלאך המוות: מאש ארטילרית סורית ששוגרה לעבר מרכז הקשר, וכן לעבר הטנדר המגויס שהוצמד אליי (פיז'ו 404 – שעבר תלאות וייסורים בדרכים לא דרכים, והוכיח את מוניטין אמינותו), בעת נסיעותיי במובלעת הסורית. זכורה לי במיוחד תחושת חוסר הביטחון בנסיעותיי לתחנתי המרוחקת בתל-שאמס, בדרך המקרטעת מצומת מע"ץ. המונח "בני", בערוץ התקשורת הגלוי של הטכנאים OW-, בין תחנות הקצה הניידות של הצ"נים ברמת הגולן, עורר עניין רב גם ביחידת האזנה הסורית. פעמיים אף נשלחו באישון ליל, על ידי המודיעין הסורי – חיילי קומנדו, שרחרחו סביבי בשבילי הר בנטל, ועקבותיהם התגלו למחרת במעברם סמוך לצריפון הפיקוד שלי.

לא חלף זמן רב מעת ה"ביקורים", וגם הצריפון שלי (שמיקומו היה מול מבנה השירותים של היום, בשביל הולכי הרגל המוביל בין חניון האוטובוסים לבין מסעדת 'קופי ענן'), חטף פגז ישיר והשמיד גם את תכולת ציודי האישי והפרטי. עד היום, אינני מבין כיצד נשארתי בחיים ויצאתי ממלחמה ממושכת וקשה זו בריא בגופי ובנפשי – ללא שריון מגן וללא מקלט מגונן. הייתי בקלות סטטיסטית רבה, על פי תורת ההסתברויות, יכול לעבור לקיר ההנצחה עם שמות הנופלים בנס-ציונה, יחד עם חבריי וצעירי המושבה האחרים. ואולי, זכות סוד הישרדותי – במלחמת יום הכיפורים תשל"ד – הווה את הדחף המרכזי, בהמשך דרכי ולאורך השנים הרבות מתום המלחמה הפרטית שלי, לעשות מעשה ודבר בישראל!

די מוקדם, מעת שיבוצי ברמת הגולן, הבנתי כי עליי לגלות ראש גדול, אישיות חזקה, עצמאות מחשבתית ואחריות על עצמי ועל הממלכה שקיבלתי בירושה. לא היו לי תמיד מפקדים ישירים זמינים שיעזרו לי, בקשיים הרבים שהתגלו מעת לעת, לקבלת עצות מקצועיות או מילות עידוד. בחודשיים הראשונים כלל לא יצאתי לחופשת סופ"ש, ואני אולי החייל היחידי בצה"ל שלא זכה לאף חופשת "רגילה" בכל מהלך שירותו הסדיר. אזכור לעולם את קולות השריקות באוויר של הפגזים במעופם, באותם הימים של הפגזה סורית צפופה וכבדה על כוחותינו – במובלעת ובמוצבים הקדמיים. עשרות ימי אש חוויתי, ותמיד מהופנט, בציפייה לשריקה חדשה, מבשרת מוות שאולי תבוא. היא תמיד שריקה הנשמעת פתאומית, וגם כשמצפים לה היא בלתי צפויה. והשריקה האחרת, של הרסיסים המותזים באוויר והעשן השחור באוויר החרוך עם הריח הצורב, בוחנת האם אני עדיין חי? גופי מפחד. אני חייב להתגבר על הפחד ולנצח אותו.

רעש התפוצצות הפגז מהמם וקורע תופי אוזניים, כשהוא מתרסק לאלפי רסיסים מותזים ושורקים שנאה במעופם. בנסיעותיי המרובות במובלעת הסורית, ראיתי את גוש הפלדה הזה שטס באוויר ומחטיא את הטנדר האומלל שלי, במרחק מטרים ספורים בלבד ממני, ומשאיר בעקבותיו מכתש גדול ומפויח. עליך להאיץ את הרכב, ככל האפשר, בפס האספלט המכורסם במכתשים עמוקים; או לתפוס מחסה; ליפול ארצה; להנמיך את הראש ולהמשיך בנחישות עם בוא השקט הזמני במשימתך. כדברי הפתגם: "גיבור מת פעם אחת, הפחדן מת אלף פעמים". אלו היו ימים שחורים ובלתי נשכחים, בתוך מלחמה גדולה ושחורה.

אינני גיבור או אמיץ במיוחד, ומעולם לא הייתי שכזה. למען הדיוק גם לא יריתי אף ירייה במלחמת יום הכיפורים ולא הרגתי אף חייל אויב. נקלעתי, בנסיבות ההיסטוריות, המאוד מיוחדות, יחד עם עשרות אלפי חיילי סדיר נוספים, לקשה במלחמות ישראל. הייתי בורג קטן במערכה ממושכת זו, והשתדלתי לעשות את מלאכתי נאמנה. בתחקיר המקדים לפרויקט זה נחשפתי למאות מקורות מידע אודות יחידות לוחמות ו/או אירועים מיוחדים, שלכל אחד מהם ישנו זיקה ישירה לנושא הנדון, וכותביהם לרוב נשאו בתפקיד בכיר או משמעותי. במילון המונחים שלפניכם – להבדיל – השתדלתי לסגור את הקצוות שנשארו פתוחים מאז ועד היום; להציג תמונה אובייקטיבית, ככל האפשר, ולהימנע מלקיחת קרדיט לא לי.

בדרכי הרגועה והשקדנית, הצלחתי בארבעים השנים שחלפו, מעת המלחמה המכוננת הזו (והיד עוד נטויה), לקדם ולתרום למימוש פרויקטים לאומיים וחברתיים מגוונים. בהם: שותפות בפיתוח וייצור מערכות מקוריות בתעשייה הביטחונית ועתירת הידע; הכשרתם וטיפוחם של אלפי מומחים מובילים בארץ בענפי תחזוקת הרכב ובטיחותו; עריכת מאות תכניות לימודים ובחינות הסמכה; כתיבת עשרות ספרי לימוד והעשרה מקוריים לחינוך הטכנולוגי והתעברותי; ליווי תכניות אב לאומיות; השתתפות פעילה בוועדות ממלכתיות; הכנת הצעות לשינויי תקנות בכנסת; ייזום פרויקטים בבטיחות בדרכים ומניעת תאונות דרכים; חריש של עולם התחבורה ברחבי תבל והעברת הידע הנרכש לעוסקים בתחומי הרכב המודרני; התמקצעות בעתיד אמצעי התחבורה התבונתית; הקמת משפחה לתפארת; הנאה מפרי עמלי; והחשוב מכל – היותי אזרח תורם לחברה ולמדינה.

אולם, איני יכול להסתיר, לאורך כל ארבעים השנים שחלפו, כי תחושה חמצמצה ולא נעימה מלווה אותי: על אובדן שמחת חייהם של כה רבים מבני גילי ומחזור גיוסי; ששילמו בדמם ובבריאותם על הגנת ישראל, המולדת היחידה שיש לעמנו, באותו חורף קשה בשנת תשל"ד; לא זכו לממש את אושרם וייעודם בחיים; להגשים חלומות; לרקום אהבות ולבנות משפחות. חלקם אף נושאים את איימי המלחמה הארורה הזאת בנפשם עד עצם היום הזה. גופם עמנו אבל נפשותיהם לא מצאו מנוחה והלכו לאיבוד עם השנים הארוכות של המלחמה שלאחר המלחמה. בזכות אותם גיבורים שנפלו במלחמת יום הכיפורים אנו ממשיכים את הגשמת בניין הארץ. רוחם ומורשתם תישאר תמיד עימנו.