אתגרי החינוך הטכנולוגי בישראל; והמלצות להתאמה לצרכי המשק ולשינוי גישה בעשור הקרוב

מאת: בני אביעד – חוקר טכנולוגיית הרכב ובטיחותו (2021)

"אין קץ למאורעות שהתגלגלו וירדו לעולם", כתב ש"י עגנון בנובלה "הדום וכסא", "עד שאחד מתגולל ויורד, כבר בא אחר ונטל את מקומו, ועדיין לא הייתי יודע אם ממקום שאבד לי באים הם המאורעות או ממקום שהושלכתי לשם". ואכן, העולם שסביבנו גועש באירועים שמשנים אותו בממדים היסטוריים. הטכנולוגיות החדשות שינו את מבנה המשק ואת דרישות שוק העבודה בישראל. עלינו גם לשפר את הדימוי החברתי ולעודד את התלמידים האיכותיים ביותר להשתלב במערך החינוך הטכנולוגי, כי הוא יכול להוות קרש קפיצה אטרקטיבי גם למסלולי ההנדסה באקדמיה.

דוח מבקר המדינה האחרון מתריע על מחסור כרוני בעובדים מיומנים בתעשיית ההיי-טק. מומחים מעריכים כי המגמות הנוכחיות צפויות לייצר ביקושים של 20-50 מיליון משרות חדשות במקצועות טכנולוגיים בעולם. בדוח נאמר כי תעשיית ההיי-טק היא מנוע צמיחה משמעותית, והיא תורמת כ-12% לתוצר המקומי הגולמי של ישראל – נתון שרלוונטי ביציאה ממשבר כלכלי שבו כל מנוע צמיחה קריטי לשיקום הכלכלה.

עיקר המחסור בכוח אדם הוא בבוגרי אוניברסיטאות מצטיינים ובעלי ניסיון, וחברות הטכנולוגיה פונות לא פעם לאיתור עובדים מעבר לים. יותר מרבע מהחברות המקומיות שהשתתפו בסקר על דוח ההון האנושי בהיי-טק דיווחו על מרכזי פיתוח או בדיקות תוכנה בחו"ל. אם החברות יעבירו חלק מהותי מפעילותן לחו"ל הדבר יסכן את מקומה של ישראל כמרכז פיתוח טכנולוגי עולמי.

בואו נבנה ביחד ובעיניים פקוחות את החינוך הטכנולוגי והמדעי בישראל של הדור הבא. האנושות הוכיחה במשבר הקורונה כי אין דבר העומד בפני ההכרח. היא שיתקה ענפי משק, הזניקה את האבטלה, ריתקה תלמידים למסכים ביתיים, העמיקה את הגירעונות התקציביים של הממשלות, חיסלה את התיירות הבינלאומית וניתקה קשרים משפחתיים, חברתיים ותעסוקתיים. ובכל זאת, אסור לאבד פרספקטיבה. הכלכלה העולמית לא התרסקה ונבואות החורבן לא התממשו, ובמבט לעתיד מתבקשת מסקנה כי האנושות הוכיחה במשבר למה היא מסוגלת כשסכנה כה איומה מרחפת מעליה.

האנושות הפגינה גמישות וכושר הסתגלות, וויתרנו על תענוגות ועל צרכים שנתפסו כחיוניים, וחשוב מכל – במהירות. לזכותה של שנת המשבר שחלפה ניתן אפוא לומר שהיא יכלה להיות הרבה יותר גרועה מכל הבחינות. סגירת מוסדות החינוך בימי השיא של המגפה גרם לתלמידים רבים להתנתק מהמערכות. שמענו מורים ומנהלים אובדי עצות ומשוועים לשגרה ממושכת בה יוכלו להתמודד גם עם אלה שאיבדו את הדרך. בית הספר הוא מרחב חברתי שבונה את האישיות של התלמידים. מעבר לנזק הלימודי שייקח שנים לגשר עליו ועל הפערים שנצברו, יש כאן פגיעה במהות של התלמידים כאנשים.

ועכשיו לענייננו: עשרות רעיונות יצירתיים, בחלקם פורצי דרך, מועלים בימים אלה בתחום החינוך הטכנולוגי והמדעי. מספר תוכניות-אב ברמה הלאומית הוצגו במהלך השנים, וכאילו שמטרתן הייתה להכין את מערכת החינוך להתמודדות במצבים משתנים כמו מגפת הקורונה. תחום אחד רלוונטי לימים אלה – מחשוב מערכת החינוך. במוקד התוכנית של פרופ' חיים הררי עמדה "חבילה" בית-ספרית בארבעה תחומים: התשתית הפיסית, התשתית הטכנולוגית, הפדגוגית ותשתית התכנים. המטרה הסופית הייתה לבנות בבית הספר סביבה לימודית חדשה, המבוססת על טכנולוגיית המידע. התוכנית יושמה חלקית וקפאה בהדרגה.

במיקוד תוכנית נוספת לא עמד בית הספר אלא כיתת הלימוד, וכללה: מחשב נייד לכל מורה ומחשב זמין לכל תלמיד בכיתה, מקרן בכל כיתת לימוד, לוחות אינטראקטיביים, חיבור הכיתה לאינטרנט, מינוי רכז תקשוב, תוכן דיגיטלי, השתלמות בדיסציפלינה, השתלמויות בית-ספריות והשתלמויות מנהלים. גם בתוכנית השנייה קוצץ התקציב והוחמצה ההזדמנות. הגורם הבולט הוא העדר היעדים והמטרות וכך חסרה מחויבות לתוכניות חינוכיות ארוכות טווח. השלמת בניית מערך וירטואלי הפורץ את גבולות בית הספר הוא האתגר המרכזי העומד בפני מערכת החינוך.

את הדור שלי חינכו ללמוד מקצוע, להכשיר כוח אדם ולהיות אזרח טוב. ואז לשבת על כיסא 40 שנה ולחכות לקידום או לגמלאות בפנסיה תקציבית. לא היה שוק עבודה דינמי, לא עבודה מהבית, לא ZOOM, לא משרות חלקיות וללא עבודות פרילנס. היתה הסללה וחינוך פונקציונלי, וללא דגש על גמישות, הסתגלות ללמידה ושינוי. אך מה לעשות והשינויים בשוק העבודה היום דרמטיים, ואי אפשר שמערכת החינוך תדבוק למסגרת פדגוגית שהונהגה בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה.

המהפכה התעשייתית דעכה, ואין עוד צורך להכין פועלים לעבודה ממושמעת ואחידה על פסי הייצור, תוך כיבוד סמכות ולוח זמנים, שהקנו להם מיומנויות וידע בסיסיים לצורך ביצוע עבודות פשוטות. כלכלת הידע של ימינו או כלכלת הרעיונות זקוקה לעובדים יזמים ויצירתיים. אנשים רבים חשים שבית הספר אינו רלוונטי לחיים המתרחשים מחוצה לו, ועולה הצורך להפוך את בתי הספר לאתרים מעניינים ומועילים יותר.

ערכם של העבודה והייצור התהפך במשבר הנוכחי שהוא חסר תקדים בהיסטוריה המודרנית. העטלף הסיני סיפק ומספק לנו הצצה לפוליטיקה של עתיד החינוך הכללי והטכנולוגי, שמטרתה תהיה להבטיח תנאי קיום לנוכח התמוטטות הסביבה והאקלים. שנתם של מנהיגים צריכה לנדוד בימים אלה. מהפכות התחוללו בהיסטוריה מסיבות פחותות בהרבה מהמשבר הנוכחי. ידוענים וגאונים פיננסים התגלו כלהטוטנים של עיסוקים חלולים, בשעה שהמקצועות שהם בדרך כלל שקופים או איבדו מזמן את ערכם, מהם שקיימו את כולנו.

לפוליטיקה המפלגתית השפעה גדולה על החינוך הציבורי. כל שר מבקש להטביע את חותמו באמצעות החלפת המדיניות החינוכית הקיימת במדיניות חדשה, ובהבל פה נמחקות תוכניות אסטרטגיות. תוכניות האב האחרונות התמקדו בבתי הספר ובכיתה. המציאות הנוכחית מחייבת התמקדות בתלמיד. מערכת החינוך חייבת להקציב לתלמיד זמן למידה בהתאם ליכולתו. קיימים פתרונות מתוקשבים לנושא זה. תלמידים מהירים יותר מבזבזים זמן בקצב האחיד של מערכת החינוך, ואחרים צוברים פיגור בלתי אפשרי לגישור. הקצאת זמן למידה דיפרנציאלי הוא המפתח לצמצום פערים לימודיים.

כשנתעורר בבוקר המחר, נמצמץ מול השמש הישראלית הבוהקת, נפהק וננסה להבין מה קרה בעולם בזמן שהסתגרנו. נגלה שהעולם סביבנו השתנה מאוד בגלל המגפה. היא הובילה לשינויים במערכות הבריאות והכלכלה הגלובלית, וכמובן בחזון החינוך הנדרש בעתיד. העולם סביבנו גועש באירועים שמשנים אותו בממדים היסטוריים, והאירועים האלו כמעט אובדים לנו מחמת עיסוקנו הבלתי פוסק בפוליטיקה הפנימית שלנו. על חלקם יש לנו השפעה, ובוודאי בכל הקשור לחינוך. אין זה פוטר אותנו מלהכיר בשינויים שהתגלגלו וירדו על העולם, להבין אותם ולפעול בחלון הזמנים ההיסטורי שנפתח אלינו.

אנחנו נמצאים בעיצומו של אירוע היסטורי דרמטי בכל היבט שהוא – חברתי, כלכלי, בריאותי ופוליטי. לכל היבט כזה ישנם רכיבי משנה וניתן המון ללמוד מהם. למדנו מהם לשאול לא מעט שאלות, ומכל נושא ממשבר הקורונה אפשר להפוך אותו לתוכן לימודי. הרבה שנים מדברים על החזון הדיגיטלי של למידה מרחוק, עבודה מרחוק וקבלת שירותים שונים מרחוק. לפני המשבר ראינו ניסיונות לקדם את החזון הזה פה ושם, אבל הקורונה הכניסה לתהליך הזה סטרואידים שמאיצים אותו בקצב מסחרר.

לא הייתי רוצה שתלמידיי, בעשרות הרבות של קורסים והכשרות מקצועיות – שהעברתי עד כה, יספיקו ללמוד את כל החומר. אני רוצה שיספיקו לרכוש מיומנויות. את החומר שהם יפסידו הם יוכלו להשלים בעצמם ברגע שיהיו להם יכולות מתאימות. אני רוצה ללמד אותם להיכנס לאינטרנט, לחפש את המקורות, לסנן, לערוך, ולייצר סיפור, ללמד אותם ללמוד לבד. אלה מיומנויות שישמשו אותם כל החיים. צריך לשבור את צורת ההוראה שהסביבה בכיתה הרגילה מכתיבה, שבה המורה עומד מול שורות של ספסלים ואינו נגיש בקרבתו אל כל הלומדים. אם נשנה את הצורה של הכיתה ושל המרחב, נוכל לעבור מכיתה שממוקדת בהוראה לכיתה שממוקדת בלמידה.

החינוך הטכנולוגי בישראל, הקרוב לליבי ולמפעל חיי הייחודי ורב השנים, חייב לעבור למושב הקדמי של מכונית דור המחר, ולהשוואתו למודלים מתקדמים בעולם. אולי אף לאמץ את המודל האירופאי, בו כ-50% מכלל התלמידים לומדים במסלול המקצועי-טכנולוגי. יש לזכור כי כיום בישראל יש בעיקר תעשיות מודרניות אשר מייצרות מערכות מתקדמות, שזוכות להערכה בכל קצוות תבל ומחייבות כוח אדם איכותי ומיומן. נועזות, תחכום, יצירתיות ונכונות ליטול סיכונים מאפיינים את חברות הסטארט-אפים הישראלים.

ברשתות החברתיות נפוצה לאחרונה בדיחה על הכדורגלן כריסטיאנו רונאלדו, הפורטוגזי, שהרוויח מיליוני דולרים כל שנה בשעה שאחיות בתי החולים מקבלות שכר נמוך. לך תבקש עזרה וטיפול משחקן כדורגל, נאמר בבדיחה, אשר מתייחסת להיפוך הערך והיוקרה שאנחנו מתייחסים לדברים שונים. החיים נמשכים בזכותם של עובדי הרפואה, המכולות והניקיונות. אם יש כאן לקח, הרי הוא שיש לנו מערכת ערכים מעוותת והפוכה. האנשים שעזרו לנו לשמור על הסדר החברתי נמצאים בתחתית הסולם, בשעה שאלה הנמצאים בראש הסולם, רובם התגלו כחסרי כל תועלת.

תקציב החינוך בישראל זינק ב-50% תוך פחות מעשור, אבל תלמידי ישראל הידרדרו בשלושת מבחני פיז"ה – מתמטיקה, מדעים ושפה. שיעור הנכשלים בשלושת המבחנים רשם שיא של 22%, גם ללא החרדים שכלל לא בתמונה. שיעור הנכשלים במתמטיקה טיפס ל-34%, וגם הפערים בין תלמידי ישראל עצמם התרחבו. 85% מתקציב החינוך מופנים לשכר מורים – ועדיין יש מחסור במורים איכותיים.

הלמידה הקלאסית שמתמקדת במרצה שדוחף ידע לתלמידים משנה גישה לאחרונה בעולם המודרני, ללמידה שמתמקדת בתלמיד ומעבירה אליו את האחריות ללימודים. הסיכוי שמורה יידע את כל מה שהתלמיד צריך לדעת עבור העתיד הולך וקטן. התלמיד צריך ללמוד כיצד ללמוד ולייצר את הידע. ברגע שנעשה את זה, נשנה את כל הפדגוגיה. צריך לתת לתלמידים להשתמש בידיים, לזוז, לדבר ולאפשר לימודים בקבוצות. גם המורים צריכים להשתחרר מהתפיסה שהתפקיד שלהם הוא רק לבוא לכיתה ולהעביר את הידע, כי בכך התלמידים לא יידעו לקחת אחריות ולהיות עצמאים.

אך לפני כמה עשורים צצה שאלה והיא תופסת תאוצה בנוגע לנחיצות מערכת החינוך בכללותה, או ליתר דיוק – מי צריך את בתי הספר במתכונתם הרווחת היום? מבחינה מסוימת מגפת הקורונה הועילה למערכת החינוך הרשמית בישראל. היא סיפקה לו אישור לעסוק בשמירה על קיומה של המערכת הנוכחית, ולכאורה כל עוד היא מתפקדת. אולם העולם השתנה, בית הספר סיים את תפקידו ההיסטורי ודרושה מהפכה של ממש כדי שהילדים לא ימשיכו לסבול. רבים חשים שבית הספר כופה למידה חסרת משמעות ובלתי יעילה. הם גם זוכרים שבהיותם תלמידים התענו ברוב השיעורים ואף שכחו את מה שלמדו בהם משום שלא השתמשו בו בחייהם הבוגרים.

מומחי חינוך בעולם חלוקים לגבי הצלחתו של בית הספר במשימתו העיקרית שלקח על עצמו ב- 200 השנים החולפות: ללמד את התלמידים את התכנים של תוכנית הלימודים. המורים מלמדים, אך התלמידים לא לומדים, או לומדים בקושי, באופן בלתי יעיל ואף מזיק לעתידם כלומדים. את התכנים שלמדו למשל בהיסטוריה רובם שוכחים ימים אחדים לאחר הבחינה, הישגיהם של רוב התלמידים בלשון ובהבעה משתקפים בהתבטאות שאיכותה אינה עולה על זו של הפוסטים ברשתות החברתיות, וגם במתמטיקה רובם אינם מבינים את החומר אך זוכרים היטב את החרדה מהמקצוע.

העתיד הדיגיטלי הקדים את בואו בחסות הקורונה וחייב הסתגלות מהירה לתנאי לימוד שונים מבעבר. זו הזדמנות טובה שסיכון גדול בצדה – האפשרות שבתהליך הזה הרבה תלמידים יישארו מאחור ולא יצליחו להסתגל למצב החדש. זה הופך את האתגר של מערכת החינוך לקשה מאי-פעם. כל מי שניסה ללמוד או ללמד משהו באמצעות זום יודע כמה זה שונה מלמידה פרונטלית. יתכן כי הקורונה למערכת החינוך הזדמנות שתכליתה לשנות טוטלית שיטות למידה שייתכן שאבד עליהן הכלח.

לא ברור עדיין המחיר הלימודי, החברתי והרגשי שמשלמים התלמידים והמורים מלמידה מרחוק. קשה לחשוב על שעת מבחן גדולה ומשמעותית יותר: מערכת החינוך נדרשת להתמודד בו-זמנית עם מחסור במחשבים ובגישה לאינטרנט של כלל התלמידים, דפוסי הוראה ישנים המחייבים שינוי, ילדים שהולכים לאיבוד מול מסכים ובתוכם. כדי לנסח מחדש לפחות חלק מעקרונות החינוך, צריך להתייחס לשאלות בסיסיות על מהו חינוך ראוי. ומערכת במתכונת ריכוזית ויודעת הכל, נמצאת ביחס הפוך לאתגרים החדשים.

בני הנוער עברו לחיות במסכים בעידן הקורונה, ואת חלקם לא נצליח להחזיר למציאות ללא התערבות מסיבית ושמירה על שגרה. ההיצמדות לרשתות החברתיות היא מעבר לאיזון הנדרש, וההורים איבדו שליטה על האיזון הזה. אנחנו רואים עלייה בהתמכרות למסכים ומצוקות נפשיות שמתבטאות בתופעות פסיכוסומטיות, וזה מטריד. הנשירה הסמויה שכולם מדברים עליה היא אמיתית ומגובה במספרים מהשטח. האתגר לחזרה לשגרה מוטל על גורמי החינוך והרווחה.

הקשר הישיר עם המורה חשוב, וזה האחרון יכול לשים לב אם תלמיד מאבד קצת את הקשב. יש שיעורים בזום שנמשכים יותר משעה, אבל רוב התלמידים מאבדים את הקשב אחרי חמש דקות. החוויה היא מאוד חד-צדדית. הרבה תלמידים לא פותחים מצלמות, למרות שאלה ההוראות. זאת חוויה מאוד מבודדת. בנוסף לכך, חלק מהמורים ובעיקר המבוגרים, בקושי יודעים לפתוח מחשב או לשתף מסך.

במערכת החינוך בישראל מדברים כבר שנים על הצורך בהתאמת הלימודים בבתי הספר הטכנולוגיים והמדעיים למאה העשרים ואחת, ובהתמקדות בכישורים הדרושים לתלמידים כמו חשיבה ביקורתית, יצירתיות ועבודה בצוות, על פני העברת החומר, בין היתר על ידי שינוי שיטות ההוראה ותרגום הידע שנרכש למיומנויות ולהצלחה. הקורונה גרמה להתלבטות מערכתית באיזה כלי ללמד מרחוק, ואם זום אפקטיבי או לא. מחקרים מצביעים שהקשב של התלמידים מרחוק יורד משמעותית אחרי הדקות הראשונות של השיעור, ומשתנה במהלכו.

לי שולמן, אחד מחוקרי והוגי החינוך החשובים ביותר בימינו, כינה את הלמידה הבית-ספרית "למידה פתולוגית", למידה שהידע שנרכש בה סובל מאינרציה – התלמידים אינם מיישמים אותו בחייהם; מאמנזיה – התלמידים שוכחים אותו במהירות; ומפנטזיה – התלמידים משלים את עצמם שהבינו אותו. בית הספר אינו מלמד את תוכנית הלימודים הגלויה שלו, שמופיעה במסמכי משרד החינוך ושעליה התלמידים נבחנים, ולדאבוננו דפוסי הוראה מוכרים אומרת שללמוד זה אומר לחזור על דברי המורים, ולכל שאלה יש תשובה אחת נכונה.

הלמידה בעידן הקורונה מחייבת מדידה בפרמטרים שונים ממה שהכרנו בעבר. יש כאן הזדמנות לשנות את סדר יומם של התלמידים, לגוון את התכנים ולהכניס עניין ורלוונטיות לסדר יומם של התלמידים. ניתן, לדוגמא, להרחיב את מקצוע המתמטיקה גם לסטטיסטיקה. ישנם נתונים יומיים על תחלואה ותמותה כתוצאה מהנגיף, מקדמי הדבקה, קצב שינוי, שיעורי הדבקה מתוך סך הבדיקות וכמובן נתונים כלכליים.

כל מושג שנלמד בשיעורי כלכלה מקבל היום משמעות מעשית – שיעור האבטלה, יחס חוב-תוצר, ביקושים, תמריצים כלכליים, ערבויות, מענקים, מימון דמי אבטלה לתקופה ממושכת וכו'. במקצוע הגיאוגרפיה ניתן לקחת את מפת התחלואה העולמית ולמיין אותן לפי שיעורי התחלואה וההחלמה, אפשר כמובן להשתמש באפליקציות שיודעות לעשות את כל המיונים והחיתוכים ולקבל תמונת מצב עולמית עדכנית. התלמידים יגלו כמה דברים מעניינים על ההבדלים בין העולם הראשון והשלישי, והיכן הקורונה הכתה יותר.

אפשר גם לדבר על תוחלת החיים הארוכה במדינות המפותחות, שנהפכה לגורם סיכון משום שבהן יש יותר זקנים ויותר אנשים שמאכלסים בתי אבות מאשר במדינות הנחשלות. מכאן אפשר לדון בשאלה אם זה קשור לכך שהמדינות המפותחות הרבה יותר גלובליות ומצויות בקשרי תחבורה וסחר הדוקים עם מדינות אחרות. ניתן אף לאפיין את המגזרים בישראל בהתאם לאשכול הכלכלי-חברתי שלהם מתוך נתוני משרד הפנים – צפיפות מגורים בכל ישוב, אורח חייהם, השקעת המדינה בחינוך בישובים אלה. מתוך הנתונים יהיה אפשר להסיק מדוע התחלואה בישובים אלה גבוהה יותר, ומה בדיוק אפשר לעשות כדי לצמצם אותה.

השינויים בשוק העבודה דרמטיים וחברת גוגל הבינה את זה. לאחרונה היא חנכה קורס מקוון בן שישה חודשים להכשרת עובדים להיי-טק. לתפיסתם מערכות החינוך הממלכתיות גוססות ועל המוסדות האקדמיים אבד הכלח. הם דוגלים בכיוון תרשים זרימה הפוך, ושמקום העבודה צריך להיכנס בנעלי המערכת ולא להמתין בעמדת פסיביות לתוצריה של מערכת החינוך. בעולם החדש אין עוד חשיבות לציון המשוקלל בבגרות, וגם תארים אקדמיים בטלים ביחס לשלוש שנות שירות ביחידת המודיעין היוקרתית 8200.

חיזוק הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית בישראל הוא משימה לאומית. לכן, טוב עשו שר הביטחון והרמטכ"ל, שהציבו יעד להכפלת הייצוג של יוצאי הפריפריה ל- 30%, ביחידת העילית הטכנולוגית 8200, כמו חלקם באוכלוסייה. הדרך – שינויים במנגנון המיון והרחבת תוכניות לאיתור בני נוער מתאימים כבר בתיכון. אחוז המשרתים ביחידה הגרים בערים חזקות גבוה פי שלושה משיעורם באוכלוסייה הכללית. בערים אלו דוחפים כיום ההורים בכל הכוח את הילדים להתמיין לעולמות התכנות והסייבר, ומוכנים להשקיע בכך – משיעורים פרטיים, דרך לימודי סייבר ועד קורסי הכנה ייחודיים לפני הגיוס.

מנגד, ברבות מערי הפריפריה הגאוגרפית והסוציו-אקונומית התמונה הפוכה. למשל, בנתיבות ובשדרות. לאור זאת נערך צה"ל להפעלת תוכניות חדשות ולהרחבת תוכניות קיימות. בין השאר: הכפלת תוכנית עתידים, הפעלת תוכנית 'עתידים להוראה' שתגייס מורים למדעים בפריפריה, הצבת יעד להכפלת הבוגרים מהפריפריה בתוכנית תלפיות היוקרתית, והקמת תוכניות "מגשימות" שמקדמת נערות מהפריפריה לעולם הסייבר. עוד הוחלט באכ"א לערוך שינויים מבניים במנגנון האיתור, לרבות שינוי מבחן הדפ"ר (דירוג פסיכוטכני ראשוני) שיכלול הגדלת משקל המבחנים הצורניים ופחות ידע. יהיה גם שינוי הרכב הקב"א (קבוצת איכות) שיכלול יותר הסתמכות על הריאיון ופחות על מבחני הדפ"ר.

המערכות החכמות נמצאות בכל תחומי חיינו, החל ממוצרי צריכה מתקדמים וכלה בטכנולוגיות לווין וסייבר. מה שיאפיין אותנו במיוחד זה הנועזות, תחכום ויצירתיות. לימוד מקצועי ומדעי מאפשר לבוגרים לעסוק במה שמעניין אותם, ובכך להביא למימוש עצמי ולשדרוג מעמדם החברתי-כלכלי. משבר הקורונה הקשה פגע ברוב הציבור בארץ, אם כי לא באופן שווה. בעוד העשירונים העליונים נפגעו פחות, הרי השכבות החלשות הפכו לחלשות יותר. בין לבין נמצא ציבור הצעירים שנקלעו למצב כלכלי שמונע מהם לממש את הפוטנציאל ההשכלתי והתעסוקתי שלהם.

גילוי נאות: במהלך 14 שנים מאתגרות ניהלתי את מחלקת רכב ופיתוח במשרד התחבורה, ושימשתי בפועל בתפקיד מפקח ארצי להסמכות מנהלים מקצועיים במגוון תחומים. אף שחלפו שנים רבות מאז וניסיון מקצועי רחב שנצבר, הרי החינוך הטכנולוגי והמדעי עדיין בוער בקרבי. מה נזכור בעתיד מהמגפה שחווינו יחדיו, וטרם רואים את סופה עם המוטציות החדשות? כנראה ממש מעט, ואולי זה בעקבות מקורה הבלתי-נראה וממוצע הגילים של הקורבנות, איננה פוטוגנית בעליל. האסתטיקה שלה – משאיות קירור שהוסבו לחדרי גופות, רחובות ריקים, גלילי נייר טואלט – הותירה את העין אדישה. האתגרים ליצירת עתיד טוב יותר שעומדים בפני מקבלי ההחלטות והמומחים לחינוך טכנולוגי ומדעי בישראל, מול המחסור העצום של בעלי מקצוע מיומנים ומעודכנים במגוון תחומים.

גם מבלי להיכנס לפוליטיקה, הרי השלכות הקורונה וריבוי המובטלים בארץ, מחייב את מקבלי ההחלטות לספק לדור הצעיר עתיד ותקווה מיידית במציאת תעסוקה, שתאפשר להם למצות את כישוריהם, ובמיוחד לנעדרי מיומנויות. משבר הקורונה חשף את ההשקעה המועטה בהכשרות מקצועיות. לפי מקור המידע של משרד העבודה והרווחה, מדינת ישראל השקיעה בהכשרות מקצועיות בשנת 2001 – 277 מיליוני שקלים. אשתקד, בעוד האוכלוסייה צמחה מאז בשניים וחצי מיליון איש, התקציב להבדיל נשחק ב-50%.

העולם סביבנו השתנה מאוד בגלל המגפה, שהובילה לשינויים במערכות הבריאות והכלכלה הגלובליות, אבל גם בגלל שינויי תפיסה לאומיים, אזוריים וגלובליים רבים. לאירועים יוצאי הדופן במונחים היסטוריים ישנן השלכות והשפעות גם על פני החינוך הטכנולוגי והמדעי בעתיד. גם הסכמי השלום שנחתמו תחת ענני המגפה, אחרי הבשלה והיסוסים של שנים רבות, שינו את מצבה הגיאו-פוליטי והאסטרטגי של ישראל והמזרח התיכון. הסכמי השלום מציגים את ישראל כעת כשער למזרח התיכון ולא כמחסום אליו. ישראל ובנות בריתה הערביות הן היסודות ליציבות ולקדמה של האזור, ויש לכך השפעות גם על מערכות החינוך.

עולה לדיון השאלה: האם זו בכלל תפקידה של המדינה או שזוהי חובתו של הפרט לדאוג להכשרתו המקצועית והמדעית? לאורך ההיסטוריה דגלה ישראל במדיניות של אחריות על צעירים עד גיוסם. לאחר מכן, כל אחד לעצמו. ללא אחריות לאומית לעתידם התעסוקתי. הקורונה החריפה את המגמה, וצעירים שחסכו לטובת רכישת השכלה אקדמית צריכים אותו כעת כדי לגמור את החודש.

משבר הקורונה מייתר את הדיון בגלל שיקול כלכלי פשוט. המדינה תשלם עשרות מיליארדי שקלים עבור דמי אבטלה לדור שלם של צעירים המתרגל לשבת בבית ולצפות בנטפליקס. ההשקעה הכי טובה שיכולה להיות במצב כזה היא להקנות למובטלים כלים שיאפשרו להם להתפרנס בלי עזרת המדינה. זה הרקע לתוכנית ההכשרות הטכנולוגיות והמדעיות שהציגו לאחרונה בכירי משרד העבודה והרווחה. לפי חישוביהם, השקעה של מיליארד שקל בהכשרות נדרשות תחסוך למדינה 2 מיליארד שקל בדמי אבטלה.

רפורמה מקיפה של המדינה שבוצעה בשנות התשעים הגדילה את מקומם של הלימודים העיוניים על חשבון המקצועיים והטכנולוגיים. המדינה החליטה שהיא מבצעת אקדמיזציה בעולם החינוך ופתחה מכללות אקדמיות רבות. המהלך פתר אמנם בעיה חברתית מתמשכת, אך הוביל לתוצאה בעייתית: מחסור חמור בעובדים בתעשייה הישראלית, שמאיים באופן ממשי על יכולתה לשרוד בתחומים תחרותיים שונים. התאחדות התעשיינים מצביעה על מחסור של כ-9,000 עובדים, מבלי להתייחס לענף ההיי-טק הבעייתי.

המחסור נובע גם כתוצאה מהזדקנות אוכלוסיית העובדים האיכותית שעלו ממדינות חבר העמים ואיישו בשנות התשעים את תפקידי המהנדסים, הנדסאים ועובדי הייצור במפעלים ובתעשייה כאשר החינוך המקצועי דעך באותן שנים. מתוך ניסיוני האישי, אני יכול להוסיף כי מי שרוצה חיים מקצועיים מעניינים חייב להחליף מקום עבודה בכל כמה שנים. הדרך הכי טובה לדכא יצירתיות היא לעבוד כל החיים במקצוע שאליו הוכשרת. ברגע שאתה מחליף מקום עבודה או תחום, אתה יכול להמציא את עצמך מחדש ולהצליח.

מקינזי, חברת הייעוץ המובילה בעולם, מאמינה שישראל בדרך להפוך לאחד המקומות החמים בעולם בתחום האוטו-טק – טכנולוגיות לתעשיית הרכב. בדו"ח שכתבו קובעים המומחים כי ישראל הופכת במהירות למוקד משיכה עבור תעשיית הרכב. זאת, בין השאר, בשל המומחיות הקיימת כאן בתחומי הסייבר וה-AI, שעליהם מתבססת תעשיית הרכב האוטונומי והשיתופי.

10 מתוך 15 יצרני הרכב הגדולים בעולם הקימו משרדים בישראל, וחלקם גם מרכזי מחקר ופיתוח, אך עליהם לעשות עוד כברת דרך גדולה כדי להפיק תועלת רבה יותר מהחדשנות הישראלית. מאז 2010 הושקע בחברות סטארט-אפ כ-18 מיליארד דולר, היקף המעמיד אותנו לפני מעצמות כמו יפן, גרמניה ואנגליה. הפוטנציאל העולמי של פיתוח חיישנים ויחידות בקרה צפוי לגדול ל-470 מיליארד דולר בעשור הקרוב. ככל שנעמיד יותר בעלי מקצוע ומומחים בתחום, כך יגדל פלח העוגה שלנו.

על אף עמדת גורמים מקצועיים במשרד החינוך, שלפיה החינוך המקצועי-טכנולוגי מותאם כיום למקצועות עתירי ידע ולתלמידים בכל הרמות, מעמדו עדיין שנוי במחלוקת. התומכים בקידום חינוך טכנולוגי ומדעי טוענים כי הוא מכין את התלמידים לעולם העבודה, מאפשר להם השתלבות מהירה בשוק התעסוקה עם סיום לימודיהם ומעודד לימודים אקדמיים בתחומי המדעים, ההנדסה והטכנולוגיה בקרב בוגריו. דור העתיד של בעלי מקצוע מפתח כיום עתיד תעסוקתי במגוון תחומים. כיום, לאור מצוקת כוח אדם מיומן, יש מקומות שבהם עובדים מגיעים לגילי 60 פלוס ואפילו 70 וממשיכים לעבוד כי אין להם תחליף בדור הצעיר יותר. המצוקה בולטת במקצועות כמו חרטים, מסגרים, כרסמים וכו'.

מעל לשמונה מאות בתי ספר, בפריסה כלל ארצית, מלמדים מגוון תחומים טכנולוגיים, מקצועיים ומדעיים בכתות י' עד יב': אלקטרוניקה, רובוטיקה, מכונות ואוטוטרוניקה, ביוטכנולוגיה, תקשורת ומדיה, בניה ואדריכלות, עיצוב אופנה ועוד נושאים נוספים. המגמות מתעדכנות מבחינת תכני הלימוד ומתחזקות גם בהתאם לצרכי התעשייה והאקדמיה. המעוניינים יכולים לקבל דחיית שירות ולהשתלב כטכנאים והנדסאים בצה"ל. נפתחות בפניהם הזדמנויות רבות בשירות הצבאי ובהשתלבות בשוק העבודה בעתיד. הורים עדיין הם גורם מרכזי בתהליך בחירת המגמות, מתייעצים איתם והם סומכים על בחירת ילדיהם. ממחקר שביצע משרד החינוך מתברר כי מרבית ההורים מפקידים את ההחלטה בידי הילדים. זאת משילוב אמונות שכדי שהילד יצליח בלימודים עליו לאהוב את התחום.

כמעט כל מערכות החינוך המקצועיות והטכנולוגיות מנסות לשלב תכנים בעלי אוריינטציה כללית עיונית, לצד תכנים בעלי אוריינטציה מקצועית. הסיבה לכך היא שמערכת החינוך מתמודדת בו בזמן עם שתי מטרות סותרות: האחת היא הרצון להשוות את סיכויי החיים של התלמידים, והשנייה היא להכינם לתפקידים שונים בשוק העבודה. המינונים של שתי המטרות משתנים ממסגרת למסגרת. הקמת המדינה שהביאה בעקבותיה התפתחות מואצת של התעשייה הישראלית חיזקה את הצורך בלימודים טכניים. בעקבות גלי העלייה הגדולים שדרשו מענה מיידי לתלמידים רבים מרקעים תרבותיים שונים, בחרה מערכת החינוך בישראל בפתרון, שלימים כונה "הסללה".

חוסר יכולתה של מערכת החינוך, בעשורים הראשונים להקמתה של מדינת ישראל, לקלוט שונות תרבותית רבה כל כך, באותן השנים, הביאה להחלטה לשלוח את התלמידים שנחשבו בעלי יכולת נמוכה או כאלה שאינם מתאימים לדרישות, או בעלי חסך תרבותי – לחינוך המקצועי. "הסללה" זו גרמה עוול לאוכלוסיות של תלמידים שנטיותיהם וכישוריהם לא היו בתחומי העניין המקצועיים והטכנולוגיים, ובכך פגעה בהתפתחותם האישית. כן חיזקה "הסללה" זו את מעמדו של החינוך העיוני כמסלול מכובד המוביל ללימודים אקדמיים. בעקבות זאת נוצר דימוי חברתי שלילי ללומדים מקצוע – דימוי שמלווה את מערך החינוך המקצועי הטכנולוגי עד היום, למרות ההתפתחויות הרבות שחלו בתחום זה הן מבחינת התוכן והן מבחינת אפשרויות הבחירה.

מסלול "ההסללה", הידוע לשמצה, ניתב את התלמידים למקצועות כמו מסגרות, מכונאות רכב או לתחום הדפוס גם אם לא רצו בכך והיו להם כישורים לעסוק במקצועות מורכבים יותר. החברה הישראלית עוברת תמורות מהירות הנובעות בעיקר מקצב התפתחותן של טכנולוגיות חדשות, מבוססות מדע ועתירות ידע. ניתן לזהות כבר היום מחסור במורים איכותיים, וכמו בכל משוואה בכלכלה נדרש לשפר את תנאי העסקתם ולא להסתפק בהגדרות נוסח – ציונות, שליחות ומימוש עצמי.

בעשורים האחרונים עולם העבודה התקרב לעולם החינוך, לאחר כמה עשורים שנוצר פער עצום ביניהם. עולם העבודה חיפש בעיקר פועלים ממושמעים וכיום מחפש עובדים משכילים ויצירתיים. עולם העבודה הפך לחכם ומתוחכם ויהיה עוד יותר בעתיד. העבודות הפשוטות ייתפסו על ידי בינות מלאכותיות, והעבודות שידרשו מבני האדם יהיו משוכללות ביותר.

אנו עדים, בשנים האחרונות, לשינוי משמעותי בנרטיבים החברתיים סביב נושאי הלימודים וההשכלה. ממחקר שבוצע על ידי מינהל מדע וטכנולוגיה במשרד החינוך למדים כי חל שינוי בנרטיבים לעומת העבר. תמצית המחקר מדגיש כי ניסיון מעשי חשוב מהשכלה ולא חייבים ללמוד באוניברסיטה כדי להצליח בחיים; העיקר שהילד יסדר בעבודה מכניסה במקום קבוע, כי להורים קשה לעזור לילדים; טושטש הנרטיב כי האשכנזים פונים לעיוני והמזרחיים למקצועי: 97% מהתלמידים, מול 95% מההורים, מייחסים חשיבות גבוהה לסיום הלימודים עם תעודת בגרות; 90% מהתלמידים, מול 75% מההורים, רוצים לרכוש בתיכון ניסיון מקצועי שיעזור ברכישת מקצוע בעתיד; 75% מהתלמידים ומההורים מבינים היום שהלימודים בחינוך טכנולוגי-מקצועי מתאימים במידה שווה לבנים ולבנות.

נכון לעכשיו, יש לחשוב מחדש כיצד להכשיר את דור המורים של המחר. לא עוד התמקדות במקצוע מסוים, אלא להכשיר אותם בצורה שבה יהיו פתוחים לשינויים ובטוחים כדי להמציא את עצמם כל הזמן. הם צריכים לדעת להתאים את עצמם לשינויים שיתרחשו בעולם התעסוקה ובכלכלה, ולהיות מסוגלים להתמודד עם שינויים ולהמשיך להיות רלוונטיים למקצועות העתיד. 'מורה' זה מונח של פעם. הוא מחנך או מנחה או מעביר ערכים. הוא כל הדברים האלה חוץ ממורה.

שמחתי לשמוע מעמיתיי במשרד החינוך כי בכוונתם להקים 15 מרכזים טכנולוגיים, בשיתוף עם רשתות אורט ועמל, שיעודדו תלמידי תיכון ללמוד את מקצועות ההנדסאות במגוון תחומים מתקדמים, על מנת שיעבדו בהם בצבא ואחר כך בתעשייה. במרכזים אלו תלמידים ממגמות כמו תקשורת מחשבים, מכניקה, ביוטכנולוגיה או מערכות ייצור ממוחשבות ממחשבות יוכלו להתנסות עם הציוד היקר והמתקדם ביותר הקיים בתעשייה. כל מרכז כזה ישמש מספר בתי ספר ויחבר אליהם את עולם העבודה. בניגוד לעמיתיהם הצעירים יותר, חזית ההשכלה הטכנולוגית נתונה בידי המכללות, בהן מכשירים מדי מחזור לימודים כ-28 אלף בוגרים אשר יוצאים אל שוק העבודה עם קריירה טכנולוגית מובטחת.

המדינה והתעשייה הישראלית הן בעלות האינטרס הרב ביותר לטיפוח החינוך הטכנולוגי והמקצועי, ותקוותי שתחזור עטרה ליושנה. לא צריך למהר להצטרף לרואי השחורות בנוגע לחינוך בישראל, אך נדרש להתאים למציאות המשתנה. התעשייה המסורתית עוברת לשלב המכונה "תעשייה 4.0". היא הופכת לטכנולוגית הייטקיסטית יותר, עם אלמנטים של רובוטיקה, אינטרנט, תקשורת, דיגיטציה ועוד. יכולת השליטה בטכנולוגיות קובעת כיום את כושר התחרות בשוק העולמי. מצב זה מעמיד את החינוך המדעי-טכנולוגי בפני הצורך להתעדכן, להתחדש ולהתאים עצמו לעידן של חברה עתירת טכנולוגיות מתוחכמות. כשאנחנו מדברים על חינוך טכנולוגי ומדעי עלינו לחשוף את תכניו כבר בגיל תלמידי בית הספר היסודי ואפילו גני ילדים, שבהם חושפים את הילדים בפעילויות חווייתיות לנושאים כמו יזמות, תעשייה וטכנולוגיה.

נגיף הקורונה שיבש את מערך הלימודים ברחבי הארץ, בתי ספר עלולים להיסגר שוב עקב מקרי הדבקה והלמידה מרחוק לא הוכיחה את עצמה, ויהיה קשה להתניע בכל פעם מחדש את המערכת. אולם הלימודים יכולים להיות פוריים מאוד. פשוט ילמדו דברים אחרים, ואחרת. למערכת החינוך יש הזדמנות לשבור שגרה, לסטות מתוכניות הלימודים הרגילות, לגוון תכנים ולהכניס עניין ורלוונטיות לסדר יומם של התלמידים. אפשר להפוך את תלמידי חטיבות הביניים למומחים לנגיף הקורונה, למשל, ולחשוף אותם לכל מה שנלווה למגפה – הבנת תהליכים גלובליים, מדע, הכרת מבנה החברה בישראל, ניהול ציבורי, סטטיסטיקה ועוד.

צריך להבין, התעשייה לא עוצרת מלכת, והופכת משנה לשנה להיות מתקדמת וחדשנית יותר. נהוג לומר שרעיונות גדולים נובעים מצורך. עם זאת, נראה שבשנים האחרונות עולם ההייטק צופה חלק מהצרכנים העתידיים שלנו עוד לפני שהם נוצרו. מגמת השימוש בחלופות טכנולוגיות לעבודה של בני אדם תלך ותגבר נוכח השילוב של רובוטיקה ואוטומציה בתחומי השירותים והתעשייה. הכרות עם חברות הסטארט-אפ בתחום הרכב והתחבורה מאשש קביעה זו. אמנם אין זה מדגם מייצג של ההייטק הישראלי, אבל בהחלט אפשר לראות בו מחקר איכותי המביא לידי ביטוי דפוסי פעולה ומגמות שמאפיינות את התחום, שמהווה את מנוע הצמיחה הכי חשוב של ישראל.

בעקבות הקורונה שוק התעסוקה משתנה ללא הכר. מקומות עבודה שיתייתרו, מעבר למשרות חלקיות ועוד. אנו צפויים להיות עדים לנשירת סטודנטים שכבר החלו את לימודיהם, מהמקצועות המבוקשים, בגלל הנסיבות הכלכליות. על אחת כמה וכמה בלימודים אשר דורשים יכולת כלכלית משמעותית במסלול המתחיל בלימודי תואר או תעודה, התמחות ותחילת תעסוקה בשכר נמוך. בתחום ההכשרות לא הצטיינו מעולם, ובחירום המצב מחמיר. אובדן הדרך עשוי להוביל את חלקם לחישוב מסלול מחדש.

הפתרון מחייב השקעת משאבים במנועי הצמיחה של המחר, ולקחת אחריות על החיילים המשוחררים ולהכשיר אותם כראוי – לא למקצועות ההווה והעבר אלא למקצועות העתיד. כל שקל שיושקע היום יוכיח עצמו מחר. צריכים גם לפעול באופן דיפרנציאלי, היות ומצבם של הצעירים מהפריפריה לא דומה למצבם החברתי של הצעירים ממרכז הארץ. חייבים להציל את הדור שנפגע בעקבות משבר הקורונה, ובמיוחד מהשכבות החלשות וממעמד הביניים שקרס בחלקו.

בתי הספר הטכנולוגיים והמדעיים בעתיד ילמדו תחומים נוספים הקשורים לתחום המקצועי המרכזי, שכן חובה להרחיב את אופקיהם של הצעירים. נכיר מקצועות עתירי ידע שישלבו מחשבים, אוטוטרוניקה, הנדסה, משפטים, רפואה ותעופה. יום אחד בשבוע ישהו התלמידים באתרים מקצועיים ומדעיים, שם יקבלו אותם מומחים ואנשי מקצוע שיחנכו אותם בהדרגה ממעמד של צופים למעמד של משתתפים בעשייה הטכנולוגית. חשוב לא לכפות על התלמידים מקצועות שאין להם עניין בהם, מדכאים אותם ומחבלים בתשוקה הטבעית שלהם ללמוד ולהבין את מושא אהבתם.

מומחי והוגי חינוך בעולם מחלקים לשלושה את הפרדיגמות הפדגוגיות: חינוך כלים, חינוך ערכים וחינוך יחידים. חינוך לכלים מקנה ידע, מיומנויות, הרגלים והתנהגויות כדי שישתלבו בחברה ובעבודה. חינוך לערכים משפיע על אישיותם של התלמידים, ועל פי מטרת החינוך השלישי היא לאפשר לכל תלמיד לממש את עצמו כדי שיחיה בהתאם לטבעו הייחודי. אולם, לא רצוי ליישם את שלושתם במסגרת חינוכית אחת, משום שהם מעבירים מסרים סותרים המנטרלים זה את השפעתו החינוכית של זה.

המסקנה המתבקשת היא לבנות מחדש את מערכת החינוך לשלושת מטרות החינוך. כלומר, להקים בתי ספר שייעודם העיקרי הוא הקניית כלים להשתלבות בסביבת עבודה; מסגרות לימוד להנחלת ערכים ומעצבי אישיות; ומוסדות לימוד שייעודם העיקרי הוא לאפשר מימוש עצמי. סביר להניח כי בעתיד הקרוב תחזור ההילה של בתי הספר המקצועיים, שיכינו את הבוגרים להשתלבות תכליתית מוצלחת בעבודה ובחברה. המסגרות החדשות יזמינו תלמידים מכל השכבות החברתיות והגיע הזמן להתגבר על טראומת ההסללה.

בניית בתי ספר על בסיס סוגי חינוך קיימים כבר בשטח. מרביתם מכווני חינוך כלים המתמקדים בתעודת הבגרות כיעד. אליהם פונים על פי רוב השכבות הבינוניות והנמוכות והתרעומת היא שמציידים את התלמידים בכלים של עולם האתמול, עולם שעבר מן העולם; חלק קטן יותר, כמו בתי ספר למדעים או לאומנויות הם מכווני חינוך ערכים, בדרך כלל הם סלקטיביים ועל-אזוריים; החלק הקטן יותר הם מכווני חינוך יחידים, מכונים בתי ספר דמוקרטיים ולרוב הם סלקטיביים בכניסה אליהם ומיועדים לאליטות.

אם רוצים עובדים איכותיים שיידעו להתמודד עם טכנולוגיות הייצור שמתקדמות כל העת, צריך לשים דגש על קידומן של המכללות ומוסדות החינוך הטכנולוגיות והמדעיות בישראל, שבהן נחשפים התלמידים למעבדות משוכללות ולמרצים המגיעים מתוך התעשייה עצמה. אומנם יש הרבה ביקורת על מערכת החינוך, אך זו מערכת שעושה המון דברים טובים. היא נמצאת בנקודת זמן בה דברים משתנים מהר וגם היא צריכה להשתנות. ההרגשה היא שאנחנו כרגע לא מממשים את מלוא הפוטנציאל של המורים המקצועיים. יש כאלה שזקוקים להכוונה, לעזרה ולכלים. אתגרים רבים לפנינו ואתגרים, כידוע, אני/אנחנו מאוד אוהבים.

רשמי מסע פרטי בארץ השמש העולה (2020). המטרה: ללמוד על מגמות וחידושים בתחומי הרכב והתחבורה מהטובים בעולם

כתב וצילם: בני אביעד – חוקר טכנולוגיות הרכב המודרני

המטרה שהצבתי לעצמי היא: ללמוד מהטובים ביותר בעולם, להפיק לקחים ולנסות ליישמם גם בארצנו. "באין חזון יפרע עם", נכתב בספר משלי. באין חזון ובאין תקווה, אי אפשר לעשות שינויים מרחיקי לכת. לכן יצאתי בראש פתוח לרעיונות, בממלכת התחבורה ביפן המודרנית, שבה התרבות מושרשת ליעילות. זו לי שנתי ה-33, והאחרונה, בתפקידיי המאתגרים במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים, וסיבה טובה כדי לקנח במסע מקצועי בארץ כה מדהימה.

הביקור ביפן נעשה אופנתי בשנים האחרונות והמפגש עם תרבותה ותושביה מעורר קשת של תגובות והתפעלות. שבתי מארץ השמש העולה עם תובנות מקצועיות ואישיות רבות, והשאלות הקשות שנותרו פתוחות הן רבות, ובהן: כיצד ניתן לייבא את תרבות הנהיגה האדיבה והמתחשבת בכבישים לצמצום תאונות הדרכים, את אימוץ מערך התובלה היעיל, ואת התחבורה הציבורית המופתית גם לארץ הקודש?

החוצפה הישראלית החביבה סייעה לי, עד למהלומה שקיבל השנה הכפר הגלובלי, לבקר בקרב יצרניות הרכב המובילות בעולם, בתערוכות הנחשבות ובקונגרסים המעניינים. ולמרות המגפה הגדולה של הנגיף הסיני זכיתי השנה לביקור מקיף ביפן, שבה קרני השמש הראשונות שעולות פוגשות את כדור הארץ. יפן היא ארץ מסתורית ויש לה קטגוריה משל עצמה, השונה מהותית: מסין, הודו, , וייטנאם או תאילנד. הכלל ביפן חשוב יותר מהפרט ושימור המורשות מועבר מדור לדור.

האולימפיאדה בטוקיו נדחתה לשנת 2021, וזו הזדמנות טובה לביקור באחת מהמדינות המיוחדות בעולם, ואולי אף עולה על כל האחרות. ראש ממשלת יפן החדש, יושיהידה סוגה, נחוש לקיים את האולימפיאדה. אבל איך היא תיראה? הרבה שאלות צצות בעיצומו של משבר הקורונה – כל עוד אין חיסון המוני וכל עוד עקומות התחלואה ממשיכות לעלות במדינות רבות. יפן, לאור המשמעת הציבורית המוקפדת, היא כרגע אחת המדינות הבטוחות ביותר במשבר הקורונה, עם שיעורי תמותה והדבקה מהנמוכים בעולם. אולם, יהיה צורך בשינוי התנהגותם של האוהדים, שיהיו הרבה פחות רועשים וקולניים, כדי לא להפיץ את הנגיף בזמן שהם פוערים את פיהם ומרססים את הסביבה.

סקרנותי המקצועית הביאה אותי השנה להתמקד במספר תחומי תחבורה שמעניינים אותי במיוחד, ואין כמו אורח לרגע שבוחן כל יתרון או פגע. התרשמתי מאוד מהתחבורה הציבורית, ממשק התובלה היבשתי ושינוע חומרים מסוכנים, אחריות לאומית לפיקוח ובקרה, שעות העבודה והמנוחה, וכמובן מתרבות הנהיגה ומניעת תאונות דרכים. חזרתי ירוק מקנאה.

הקורונה המוזרה שיבשה בחודשים האחרונים את תוכניותיי, לשנת 2020, לערוך סבב נוסף של טיסות וביקורים מקצועיים סביב כדור הארץ. המטרה נועדה להגיע למוקדי הידע העולמיים ולהיחשף לחידושים ולפיתוחים העדכניים בתחומי: מגמות התחבורה העתידיות, רכבי המחר והאמצעים המתקדמים למניעת תאונות דרכים. הצלחתי, בנסיבות מאוד מפתיעות, להפוך חלום ילדות ותחביב מולד למקצוע מכובד ומעניין. זו לי, כאמור, שנתי ה-33, והאחרונה, במסגרת הארגונית הנוכחית שבה אני מועסק, וזכיתי בשנים אלו (על חשבוני הפרטי בלבד) לצאת לעשרות מסעות מרתקים ומועילים. התוצאות ידועות למכריי, לעמיתיי ולאלפי תלמידיי. התובנות שעימן חזרתי ארצה, ונכונותי לשתפן עם מקבלי ההחלטות בישראל, הניבו שפע תוצאות, שמקצתן משפיעות על כל משתמשי הכביש והדרך.

רק לפני שנה העולם היה קטן, נגיש וצפוף. ולמי שהפרוטה הייתה בכיסו ניתנה גישה לכל אתר תיירות מבוקש ולכל פינה מסקרנת בכדור הארץ. בחודש נובמבר 2020 לא רק האמזונס, חופי ניו-זילנד והרי ההימלאיה התרחקו מישראל, אלא גם אנגליה, צרפת, גרמניה, איטליה ואפילו חופי יוון. בסקירה שלפניכם אציג את רשמי מסעי המקצועי ביפן, שכלל את תשתית התחבורה הכללית והציבורית, תנועת הרכבות המהירות בטוקיו וברחבי האיים, תרבות הולכי רגל, וכמובן את תעשיית הרכב המודרנית.

תעשיית הרכב היפנית היא אחת מתעשיות הליבה של הכלכלה, ומהווה את ענף היצוא הרווחי ביותר של יפן. התעשייה מרכזת בתוכה פעילות של מספר חברות ענק וכן יצרנים וספקים המשתתפים בתהליך הייצור של המכוניות והחלקים. יצרניות הרכב היפניות מהוות כ- 27% מסך המכירות בעולם, וחולקות את נתח השוק לפי סדר גודלן: טויוטה, ניסן, הונדה, מאזדה, מיצובישי, סוזוקי, סובארו, לקסוס ואיסוזו. יכולת הליבה של יפן בתעשיית הרכב היא ללא ספק המובילה בעולם, ולה ניסיון בתכנון וייצור רכבים, מערכות וחלקים מכניים ואלקטרוניים.

יפן היא גם ביתם של מספר חברות גדולות המייצרות אופנועים, טרקטורים ומנועים. תעשיית כלי הרכב ביפן מעסיקה 5.5 מיליון עובדים, 8.7% מכוח העבודה האחראים ל- 5.4% מהתל"ג. בשנים האחרונות מתמקדת התעשייה בייצור רכבים יעילים יותר בצריכת דלק ובדגש על הרכבים החשמליים וההיברידיים. יפן נתפסת כאחת המובילות בעולם בבטיחות בדרכים והיא שואפת ליישם טכנולוגיה מתקדמת בתעשייה כדי להפחית עוד יותר את הנפגעים בתאונות.

מאז שערוריית 'דיזלגייט', דעת הקהל העולמית מניעה את שוק הרכב הרחק ממנועים מזהמים. נראה כי החברות היפניות, כמו טויוטה וניסן, ערוכות למהפכה הזו טוב מכולן. השוק היפני היה סקפטי בכל הנוגע למנועי דיזל כבר מההתחלה, והן הציגו שיעור נמוך בהרבה של מנועי דיזל ביחס למתחרותיהן בשוק האירופאי. רק לאחרונה הודיעה חברת ניסן כי החליטה להפסיק למכור ברחבי אירופה רכבים ממונעים בדיזל, וכי היא עוברת להתמקד ברכבים 'מחושמלים'.

מכוניות הדור הבא הן עתירות טכנולוגיה, שבהן משולבת מערכת חכמה ועשירה בחיישנים ומחשוב, המתקשרת עם הסביבה ומספקת שירות תחבורה על בסיס מזדמן. השאיפה היפנית הינה שב- 2025, החברות המובילות בתעשייה המקומית ישלבו באופן נרחב מכוניות אוטונומיות, וכך לאורך זמן ישפר מהותית התהליך את הבטיחות. ארבע מגמות-על דוחפות את תעשיית הרכב העולמית: הרכב החשמלי, הרכב המחובר, הרכב האוטונומי והרכב השיתופי. מגמות אלו משפיעות על כלל השרשרת ביפן – מנותני שירותים עד ליצרני רכב וחלקים.

מנוע בעירה פנימי יוחלף בחשמלי והיברידי; יוזן בדלק חלופי, מימן וחשמל; ינוהל אלקטרוני ודיגיטלי; יחובר לתקשורת WIFI, BLUETOOTH, 5G; ובמקום נהיגה עצמית ינהג הרכב אוטונומית. עד שנת 2030, אחת מכל חמש מכוניות תהיה ברמת נסיעה אוטונומית 3 או גבוה יותר, והטכנולוגיה תהפוך לאלמנט בסיסי. ישנם מכשולים רבים, כמותית ואיכותית, שתעשיית הרכב היפנית חייבת לפתור בכדי להביא את הבשורה למימוש מסחרי.

משוכה הגדולה ביותר כיום היא היעדר מסגרות רגולטוריות ברורות המגדירות את קווי המתאר של האופן שבו מוצרים אלו יכולים להיות זמינים לצרכנים. להבדיל מהרכב החשמלי, תעשיית הרכב היפנית אינה מובילה עולמית את תחום הנהיגה האוטונומית. מתוך 10 החברות בעולם רק טויוטה משולבת, וגם זה לאחר חברות ענק אחרות: בוש, אאודי, קונטיננטל, פורד, GM, ו-BMW.

שוק הרכב היפני הולך ופוחת כיום במונחי מכירות רכב חדש, עקב האלטרנטיבות של התחבורה הציבורית שמשתפרות והזדקנות החברה האזרחית, במיוחד באזורים עירוניים. כדי להתמודד עם מגמות אלו, יצרני הרכב היפנים מנסים למצוא מקורות הכנסה חדשים על ידי החדרת טכנולוגיות חדשות ושירותים מחוברים. הארגון היפני JAMA ליצרני הרכב, אחת הקבוצות העסקיות המשפיעות ביותר במדינה, עובד תחת מפת דרכים להשגת תחבורה בטוחה ויעילה עבור כל משתמשי הכביש באמצעות נהיגה אוטונומית. התכנית מכוונת לצמצום תאונות וגודש, ושימוש אופטימלי בכבישים.

מפת הדרכים הינה ארוכת טווח ומגלמת תפיסה של הנגשה, אימוץ ויישום מורחב של טכנולוגיות נהיגה אוטונומיות בסביבות נהיגה שונות. פיתוח מכוניות אוטונומיות צפוי להיות קריטי לצמיחת כלכלת יפן, והממשלה קידמה פיתוח תשתיות כאחת מאסטרטגיות צמיחת הליבה שלה. הממשלה מעוניינת אף למנף את אולימפיאדת הקיץ הקרוב של שנת 2020 כהזדמנות להציג את המומחיות של יפן במכוניות אוטונומיות ולהפוך את טוקיו לעיר נהיגה עצמית. ראש הממשלה רוצה צי של מוניות, אוטובוסים, משאיות וכלי רכב פרטיים בכבישי טוקיו.

בכלכלה הגלובלית, יצרני הרכב היפנים מייבאים חלקים ורכיבים בשיעורים הולכים וגדלים. הממשלה מעודדת את היצרנים המקומיים לגוון את היצע המוצרים שלהם, על מנת ליצור תחרות בספקים מחו"ל. ההשקעה השנתית במחקר ופיתוח בתעשיית כלי הרכב ביפן מסתכמת ביותר מ- 18 מיליארד דולר, המהווה כ- 21% מההוצאות למחקר ולפיתוח בכל מגזרי התעשייה. כיום, יצרני הרכב ביפן מתמקדים יותר בשווקים זרים ומחפשים להשקיע בטכנולוגיות מתקדמות ובחדשנות בענף הרכב מחוץ ליפן. הם אף מגלים עניין רב בחברות הישראליות הידועות בחדשנותן.

בתערוכה האחרונה והגדולה ביותר באסיה, לטכנולוגיות מתקדמות בענף הרכב, שהתקיימה בטוקיו AUTOMOTIVE WOLD, הציגו מספר חברות ישראליות מובילות מתחום התחבורה החכמה. בין יתר ההתמחויות שהוצגו: טכנולוגיות אוטונומיות, ראיית מחשב, שליטה קולית, מערכות ניהול תחבורה, מחווה והכרה גרפית, אבטחת סייבר, שירותים מבוססי מיקום וחסכון באנרגיה.

מסות של הולכי רגל הולכים בסדר מופתי בכל נקודה ונקודה. לאורכה של כל מדרכה בערים המרכזיות קיים פס סימון צהוב בולט, שהולכי הרגל ינועו בצדו השמאלי. בדומה לתנועת המכוניות בצד שמאל, כך גם תנועת ההולכים במדרכות, במעברי החצייה ובמדרגות הנעות. איש לא יפר את הסדר או ינסה ללכת על שבילי אופניים מסומנים. החינוך להתחשבות הדדית ולמשמעת עצמית נובע מהתרבות המושרשת ליעילות.

בערים הוקמו מעברים עיליים ותחתיים, יפים ומצוחצחים בניקיונם, כדי לחצות כבישים סואנים. במרביתם העלייה והירידה מבוצעת במדרגות חשמליות.

כל חניון, ובמיוחד תת-קרקעי, שהכניסה והיציאה אליו כרוכות בנסיעה על המדרכה מחויב להחזיק סדרני תנועה, שאחראים לבטיחות המדרכה ולשלוותם של הולכי הרגל. בדרך כלל ניצבים שניים, ולפעמים גם שלושה סדרנים. הם לבושים מדים, עטויים כפפות וחמושים במשרוקית. הם עוצרים את המכוניות היוצאות, מעכבים את אלה שמבקשות להיכנס אליו מהרחוב, ותמיד נותנים להולכי הרגל זכות קדימה. החלפת משמרות כוללות הצדעה וקידות מסורתיות.

תופעה מוזרה זו לתייר מעוררת רושם של עודף שיטור, אבל הוא גם פותר את בעיית החניונים שמסודרים בחזית הבניין, והופכים את המדרכה לצומת דרכים שמסכנת את העוברים והשבים. זה חשוב במיוחד ביפן, מכיוון שאין בה כמעט אפשרות להחנות מכוניות פרטיות ברחוב. יש חניונים תת-קרקעיים ענקיים ויקרים במיוחד, המכילים מאות מכוניות, גם ברחובות מסחריים הומי אדם.

ביפן ישנה תשתית תחבורה רחבה ומודרנית, עם מערכות הסעה ציבוריות מפותחות המהוות אלטרנטיבה טובה לנסיעה במכונית. שימוש נרחב מאוד מבוצע גם בכ- 100 שדות תעופה ברחבי המדינה לתעבורה ולשינוע פנימי. לצידן, קיימת מערכת כבישים ומערכת רכבות מרושתת מהטובות בעולם. בתוך כך, קו רכבות מהירות מחבר את קצות המדינה לכל מרכזי האוכלוסין העיקריים. לקראת אירוח אולימפיאדת 2020, הושקעו כספים רבים לשיפור התחבורה, ואורח לרגע מתרשם מאוד לטובה ממראה עיניים.

היפנים הם עם דייקן, מסודר, חובב נוחות והמצאות, שיצר תשתית תחבורה בצלמו ובדמותו. הכל שם מתקתק כמו שעון יפני. מה שמאפיין את תשתית התחבורה ביפן הוא ניצול מרבי של מימד הגובה. בערים הגדולות יש רכבות במפלסים שונים מעל ומתחת לאדמה וכבישים עיליים ומנהרות. הכבישים העיליים, שהם כבישי אגרה, נמתחים כגשר בגובה של שלוש קומות לאורך עשרות קילומטרים. אפשר לעבור בכבישים העיליים את מרכז העיר בקלות.

ביפן הכל מסומן ומשולט, אפילו המדרכות בערים. הטרמינלים הענקיים לתחבורה המונית בטוקיו ובערים הגדולות האחרות, משתרעים על פני כמה רחובות ודומים יותר לשדה תעופה מודרני. מדובר על מבני ענק הפרוסים על מספר קומות מעל ומתחת לקרקע, המחוברים ברשת מנהרות וגשרים להולכי רגל. הטרמינלים משרתים בו זמנית את הרכבות, האוטובוסים, המוניות ואת יתר אמצעי התחבורה. בתחנות הענק עוברים עשרות קווי רכבת, חלקם תחתיות ועיליות עירוניות וחלקם רכבות בינעירוניות.

היפנים התאימו את תשתית התחבורה שלהם גם לסביבה הנתונה תמיד לסכנות של רעשי אדמה וסופות טייפון. ואין כמו מראה עיניים ומהתנסות אמיתית, כנוסעים רגילים במגוון אמצעי התחבורה, שניצלו עד תום את ההכרות עם יכולותיה של המדינה הפורצת דרך עולמית, כדי להבין עד כמה עלינו להשתפר בפער שנוצר אצלנו לעומת יפן – של דור ויותר, ולמה עלינו לצפות בתוכניות האב המתגבשות בימים אלו לעשורים הבאים בישראל.

ככלל, היות שיפן הינה מצרכניות הגדולות בעולם של אנרגיה חשמלית, ובמקביל דלה במשאבים טבעיים, הפכה עם השנים לאחת המדינות היעילות מבחינת צריכת אנרגיה. נעשו צעדים משמעותיים להפרטת שוק אספקת החשמל, וצפויה להתפתח גישה פתוחה יותר לתשתיות ההולכה וההפצה. יפן פורצת גם את גבולות התחבורה על גבי מסילות. רכבת השינקנסן מדגם ALFA-X, שנבדקת כעת לקראת הפעלתה הסדירה, צפויה להיות המהירה ביותר בעולם. היא תגיע למהירות נסיעה ממוצעת של 400 קמ"ש, ותעקוף את מהירות השיא של רכבת פוקסינג הסינית, שמחברת בין בייג'ינג לשנחאי.

רכבות הריחוף האלקטרומגנטי, מעל למסילה וללא שימוש בגלגלים, מהוות תחרות עם מטוסי הנוסעים ביפן. שלא כמטוסים, הרכבת מושפעת פחות ממזג האוויר; מציעה בטיחות תפעולית גבוהה יותר בעת כשל כלשהו למניעת תאונות; ואין צורך להתמודד עם פרוטוקולי אבטחה של טיסות. הרכבת אינה זקוקה להמתין לתורים להמראה ונחיתה, ויוצאת ישירות ממרכזי הערים, מה שחוסך זמן לנסיעה לשדות תעופה במרוחקים בדרך כלל מהעיר.

התחבורה הציבורית ביפן היא המתקדמת והמודרנית ביותר בעולם, ומהווה אתגר לקברניטי התחבורה הציבורית שלנו, שיכולים רק ללמוד ולהחכים מהסטנדרטים הגבוהים ומההצלחה המסחררת של ארץ השמש העולה. אין כמו מראה עיניים והתנסות אישית באמצעי התחבורה ביפן, כדי להבין עד כמה מדיניות ואסטרטגיה ארוכת טווח, תוך שילוב טכנולוגיה חדשנית, יצרה מערכת מדהימה ויעילה המעוררת קינאה והערצה. למרבה הפלא, היא הרבה יותר פשוטה מהחשש של התייר הישראלי המצוי.

התרבות היפנית סוגדת לסדר וניקיון, כיבוד הזולת ומתן מרחב מחייה, פשטות וצניעות, דייקנות ויעילות. אין בדל סיגריה או לכלוך כלשהו אחר על הרצפה, ובמידה ונפל דבר מה יהיה מי שירים ויפנה אותו. אין הרבה פחי אשפה ופשוט לא צריך. היפנים ילכו גם למרחקים עד לפח האשפה הקרוב, ותמיד יהיו שם פחי הפרדה לצורך מיחזור.

האדם ממוקם ביפן במרכז המיקוד התכנוני וסביבו נבנתה מערכת מתקדמת, המשתפרת באופן מתמיד. הנוסעים היפנים מודעים להשקעה הכספית העצומה והחשיבה לרחוק של ממשלתם בתחבורה הציבורית, וכן לחשיבות בסדר הלאומי של העמדת האזרח והמשתמש בתחבורה במרכז. מפעילי השירות הציבורי פועלים גם הם להפליא, ואיכותם האישית ניכרת. גם התנהגותם ואורח חייהם של הנוסעים היפנים מסייעים להצלחת היעדים.

רמת החדשנות והנגישות של התחבורה הציבורית מרשימה. פסי מישוש צהובים על הרצפה מגיעים לכל נקודה בתחנת המוצא, וברכבת התחתית שילוט מאיר עיניים מופיע בתחנה ובקרון. עובדי התחנה משובצי מדים נושאים איתם רמפה ניידת, קלה ומתקפלת למעבר מהרציף אל הרכבת עצמה. הפרש הגובה והמרחק בין הרציף לקרון הוא סנטימטרים בודדים בלבד.

הכל שם מסומן ומשולט, כך גם קו העמידה בתור על הרציפים. אלכסון המופיע משני צידי דלת הקרון, מסמן לנוסעים לצעוד החוצה בקלות. דבר מרשים נוסף המאפשר נוחות אישית הוא מערכת השינוע הנפרדת למזוודות ומטען בכל רחבי יפן, ולא משנה מהו המרחק מיעד אחד למשנהו. בשעות הלחץ והעומס, כאשר מאות אלפי עובדים נוסעים לפנות ערב לביתם, דחוס מאוד באלפי הקרונות, אך כולם מתנהגים בשקט ובהתחשבות. אין בעיה לאתר רכבת זמינה, ואם החמצת אחת תבוא תוך פרק זמן קצר אחרת.

התחבורה בטוקיו נחשבת למתקדמת בעולם. היא נקייה, מדויקת ומקשרת בין אזורי העיר השונים במהירות וביעילות. שליטה במערך הרכבות בטוקיו היא המפתח להבנת ההצלחה היפנית. לצד מערך הרכבות הלאומי JR, פועלת רשת של רכבת תחתית המגיעה לכל מקום. ונוסף עליהן יש עוד כמה קווים פרטיים שמגיעים לכל פינה בכרך העצום, שבו מתגוררים 9.3 מיליון איש. אם לפני עשור טוקיו הייתה כמו כתב חידה, כיום אפשר להסתדר גם בשפה האנגלית. לדוגמה, מייד לאחר הכריזה ביפנית, מושמעת כריזה באנגלית של שם התחנה, שמות קווי הרכבת שאפשר להחליף בתחנה, באיזה צד ייפתחו הדלתות ומהי התחנה הבאה.

בכל יום משתמשים ברכבת התחתית של טוקיו כתשעה מיליון נוסעים, ב-13 קווים העוצרים ב-285 תחנות. זוהי דרך התחבורה המועדפת. כשמגיעים לנמל התעופה של נריטה אפשר לעלות על 'נריטה אקספרס' ולהגיע תוך שעה למרכז העיר. לא תמיד נוח לנסוע ברכבת עם מזוודה גדולה. ברכבת האקספרס יש מקום, אבל בקווים בתוך העיר בשעות עומס צפוף.

בתחנות הענק עוברים עשרות מסילות וקווי רכבת, חלקם רכבות בינעירוניות וחלקם רכבות תחתיות ועיליות עירוניות. החל משנת 2015 שולבו פעילותן של שתי החברות הגדולות בטוקיו, ואורך המסילות הכולל עולה על 300 קילומטרים. קו הרכבת התחתית נפתח לראשונה בשנת 1915 ויועד להובלת דואר. 12 שנים לאחר מכן פתחו את קו הנוסעים הראשון במזרח, שכונה 'קו גינזה', ואורכו היה רק 2,200 מטרים. בשעות השיא מגיעה רכבת כל שלוש דקות, ובשעות המתונות מגיעות רכבות לפחות פעם בעשר דקות.

בתחנות רבות מרחקי ההליכה ארוכים למדי, ובחלקן נבנו קניונים תת-קרקעיים גדולים. בכל תחנת רכבת ביפן ישנם לוקרים שבהם ניתן להשאיר את המזוודה למספר שעות. המטרו מאוד נוח לתחבורה בתוך העיר והוא פועל בשיטת הצבעים. אפליקציה של חברת המטרו עוזרת מאוד תוך כדי נסיעה ברכבת התחתית. האפליקציה עובדת גם בלי אינטרנט למרות שיש אינטרנט בכל תחנה ביפן.

רכבות השינקנסן המהירות של יפן, שהושקו לראשונה באולימפיאדת טוקיו בשנת 1964, הפכו לסמל היעילות והאמינות. נדיר שרכבת מאחרת, ורכבות מהירות יוצאות כל כמה דקות מתחנת טוקיו לאוסקה, לקיוטו וליעדים אחרים בשרשרת האיים היפניים, מה שהופך אותן לחלופה טובה לטיסות. ככה זה כשהיפנים בונים רכבת: היא מהירה, נוחה, שקטה ובטיחותית. בניגוד למדינות מסוימות, שינו היפנים את רוחב המסילה וכששתי רכבות מהירות חולפות זו מול זו, הן אינן חייבות להאט ולהאריך את משך הנסיעה.

בנסיעות מבחן הגיעה השינקנסן למהירות של 443 קמ"ש לרכבת על גלגלים ומעל ל-600 קמ"ש למערך מגלב לרכבת ריחוף מגנטי, המונעת באמצעות כוח אלקטרומגנטי. הרכבת מרחפת מעל למסילה ללא שימוש בגלגלים באמצעות מגנטים ואלקטרומגנטיים, הנמצאים על המסילה ועל מרכב הרכבת עצמו. בהתאם להוראות הנהג משנים האלקטרומגנטיים את מצבם, ויוצרים כוחות הדוחפים או מושכים את הרכבת.

לטכנולוגיית הריחוף המגנטי קיימים שני סוגים עיקריים: דחייה אלקטרומגנטית – EMS, ודחייה אלקטרודינמית – EDS. הראשונה משתמשת בכוח המשיכה המגנטית מתחת למסילה על מנת לדחוף את הרכבת כלפי מעלה; ואילו הדחייה האלקטרודינמית משתמשת בכוח הדחייה שנוצר בין שני מגנטים על מנת להרחיק את הרכבת מהמסילה. במערכת זו השדה המגנטי ברכבת נוצר על ידי אלקטרומגנטיים הפועלים בעזרת מוליכות או על ידי מגנטים קבועים.

במהלך הנסיעה שוררת בה דממה כמעט לא הגיונית, בלי שיחות קולניות ובלי צלצולי טלפונים. היפנים הם אלופי האס.אם.אס, ובטרם העלייה לרכבת הם מעבירים את הטלפון למצב רוטט. ואם הוא רוטט, הם ממהרים לצאת מהקרון וירשו לעצמם לדבר רק במעבר בין הקרונות. הנסיעה ברכבת זו חלקה מאוד וללא רעידות. מכיוון שאין מגע פיזי בין הרכבת למסילה אין חיכוך ביניהן, וההתנגדות היחידה הפועלת על הרכבת בזמן נסיעה היא התנגדות האוויר.

הרכבת עומדת בתקני בטיחות ודייקנות יוצאי דופן. בניגוד לישראל שזמני עיכוב נמדדים בדקות, הרי ביפן מדובר על שניות, ומסקר רב שנתי שכולל בתוכו עיכובים בגלל תאונות מגורמים טבעיים ואנושיים – שיעור הדיוק הממוצע של רכבת השינקנסן עומד על שש שניות מלוח הזמנים. היא נראית כמו חללית וטסה מהר כמעט כמוה. התחושה בה היא של מטוס עם שירות של מחלקת עסקים, והיא מאפשרת למיליוני יפנים לעבוד במקומות מרוחקים מביתם. ויש לה עוד יתרון: כל הכיסאות ניצבים על ציר שמאפשר לסובב אותם מצד לצד, וניתן לישון בהנאה עד תחנת היעד.

הדור החדיש של רכבת הקליע, שנבחן כעת, צפוי להיות המהיר בעולם. כדי להתמודד עם התנגדות הרוח בעת כניסת הרכבת למנהרות, הקרון הראשון הוא חרטום מלוטש שאורכו 22 מטרים ובו שלושה חלונות, וכמעט שאין בו מקום לנוסעים. על הגג הותקנו מעצורי אוויר, והיא משתמשת בלוחות מגנטים סמוכים למסילה כדי להאט. הרכבת בת עשרת הקרונות הצבועה כסף מטאלי ופסים ירוקים תפעל במסלול שעובר בין אאומרי – השוכנת בקצהו הצפוני של הונשו, האי הגדול של יפן, ובין סנדאי – עיר חוף במחצית הדרך מאאומורי לטוקיו.

פיתוח הדור הבא של הרכבת המהירה מתבססת על ביצוע מעולה, תחזוקה חדשנית, רמת נוחיות גבוהה וסביבת פעולה מצויינת. קו רכבת מגנטי נבנה בימים אלו בין טוקיו לנגויה, והוא עתיד לפעול ב-2027. דרכה של הרכבת תעבור בעיקר במנהרות עמוקות והיא תנוע במהירות שיא של מעל ל-500 קמ"ש.

ברוב התחנות ההמתנה לאוטובוסים מותקן שילוט עם ציור שמראה את מיקומו האמיתי של האוטובוס שאליו אנו מחכים: רחוק, מרחק בינוני או קרוב. כאשר הציור מראה שהאוטובוס קרוב, יחלפו מספר שניות והוא יופיע. הנסיעה זמינה ונעימה, והנהג כורז ומודיע על היעד הבא. כמו ברכבות, גם באוטובוס מותקן שילוט אלקטרוני ביפנית ובאנגלית. אין דיבורים בנסיעה, והיפנים מקשיבים לחדשות ולמוסיקה באמצעות אזניות אלחוטיות לטלפון הנייד.

אוטובוסים בינעירוניים עשויים להיות חלופה זולה יותר לרכבת. לכל עיר מרכזית ישנה לפחות חברת אוטובוסים אחת המקשרת בינה ובין ערים אחרות ביפן. אוטובוס המוגדר כ'אוטובוס לילה', מצויד במושבים מתכווננים ושורות המושבים בנויות בצורה כזו שישנם שלושה מושבים ושני מעברים בשורה. ברוב אוטובוסי הלילה ישנם שירותים, ובחלק מהקווים משתמשים באוטובוסי קומותיים.

בערים המרכזיות משתמשים באוטובוסים כאמצעי תחבורה משני או משלים לרכבת, ואילו בערים שבהן רשת הרכבות פחות נרחבת, נחשבים האוטובוסים לדרך תחבורה מרכזית ויעילה. באוטובוסים העירוניים עולים מהדלתות הקדמיות ויורדים מהדלתות האחוריות, וישנם גם אוטובוסים הפוכים מבחינת סדר עלייה וירידה. בכרטיס רב-פעמי מכניסים את הכרטיס למכונה בעלייה ובירידה. המכונה תוריד את דמי השימוש בהתאם למרחק הנסיעה. בכרטיס חד-פעמי יש להכניס את הכרטיס למכונה בכניסה, ולשלשל את סכום הכסף ביציאה בהתאם לצג אלקטרוני ליד פתח הכנסת הכרטיס.

ישנן שתי אופציות להגעה משדה התעופה לטוקיו: הראשונה היא בשירות אוטובוסי לימוזינות שעוצרות בכל המלונות המובילים בעיר, והאופציה השנייה היא באמצעות אוטובוסים היוצאים בתדירות גבוהה יותר אך לא עוצרים בכל המלונות. מי שנוסע איתם צריך לקחת בחשבון את המשך הנסיעה באמצעות מוניות, שהן כצפוי אמצעי התחבורה היקר ביותר בטוקיו. ואם זה לא מספיק, המוניות לעתים קטנות מהמוכר לנו, מה שמגביל את המקום למזוודות.

קורס שמאי רכב במכללת המסלול הבטוח

מרצה: בני אביעד – לשעבר המפקח הארצי לרכב ולפיתוח – משרד התחבורה

נלסון מנדלה אמר בכישרון רב: "החינוך הוא הנשק החזק ביותר שבו אנו יכולים להשתמש כדי לשנות את העולם". אנחנו כחברה צריכים להפנים כי חיינו ועתידנו תלויים ברצון ובהכרח להצטיין, ואל לנו למצוא את עצמנו בפיגור ובאיחור בכל הקשור להתפתחות הטכנולוגית והתעשייתית בעולם. שדה הקרב העתידי של מדינת ישראל הוא שדה החינוך, והחיילים הלוחמים בשדה הקרב הזה הינם המורים. הנושא החם של תקופתנו הוא החינוך הטכנולוגי, ולהכשרות המקצועיות תפקיד בלתי רגיל למשק הארץ הקמה לתחיה. להיות מורה זה לא עבודה, בעיניי זו שליחות ודחף אישי להביא כל משתלם למירב היכולת שאליה הוא מסוגל להגיע.

העברת ידע בין מקצוענים הוא אחד התהליכים המרתקים והחשובים בחיינו. זו הפריה האמיתית של החשיבה והיצירה, ויש לי זכות להיות שותף מקרוב בעשרות השנים החולפות לתהליכים אלו – "בגלל הרוח הנושבת בגבי, בגלל הרוח בתוכי, בנפשי ובנשמתי". השכלה טכנולוגית היא מהרכיבים המרכזיים והחשובים ביותר בחינוך, ונפלה, כאמור, בחלקי הזכות להיות מנותני הטון המרכזיים במדינה. הוסמכתי להדרכה מקצועית עוד בשירותי הסדיר (בחיל הקשר והאלקטרוניקה) – ביום הולדתי ה-19, וכיום יש לי כבר נכדים דעתניים. אלפים אין ספור של שעות הדרכה ולימוד צברתי, ואלפים רבים של בעלי מקצוע הכשרתי – מורי נהיגה, מנהלים מקצועיים, בוחני רכב ורישוי, שמאים, הנדסאים, מנהלי מוסכים, קציני בטיחות בתעבורה, מנהלי ציי רכב, מרצים לחינוך תעבורתי וטכנולוגי ועוד אחרים.

בדור האחרון תלמידיי הם מומחי הרכב והתחבורה המובילים בישראל, ועל כך גאוותי האישית ותחושת הסיפוק בתרומתי למדינה שבה נולדתי. בשבוע שעבר התרחש אירוע מיוחד ומרגש, עת סיימתי הכשרת מחזור נוסף של שמאי רכב. לכאורה עוד סיום מוצלח של קורס מקצועי מתוך עשרות קודמים, אלא שהפעם צברתי מספר שיאיים: שיא אישי של מספר שעות הדרכה לקבוצה אחת, שיא של מספר נושאים ותכנים בתורת הרכב ותחזוקתו ושיא ארצי של שעות הדרכה למרצה בקורס מסוג זה.

השתדלתי כמיטב יכולתי, במהלך שמונת החודשים החולפים, להפגיש את החניכים עם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר בעולם, ובמיוחד עם המגמות הצפויות בשנים הקרובות. באחריותו של השמאי המקצועי לתת חוות דעת אובייקטיבית בקביעת הערכת עלות התיקון של רכב שנפגע בתאונה, כמסגרת לתשלום של מבטח או מבוטח למפעל לשירותי תחזוקת רכב שיעסוק בתיקון הנזק. שמאי רשאי למסור חוות דעת בנושאים טכניים שונים, ולקבוע חבות אפשרית של מי מהצדדים המעורב בתאונת דרכים. פעילות נוספת של שמאי הרכב היא קביעת מחיר השוק של רכב משומש, קביעת שיעור ירידת ערך בגין נזקי תאונות דרכים וכן שומה של נזקים.

את הקבוצה הנוכחית לימדתי טכנולוגיה בלבד, אולם עולם שמאות הרכב קרוב מאוד לליבי. בעבר ניהלתי במהלך שתיים עשרה שנים מרתקות את מחלקת רכב ופיתוח של משרד התחבורה, שבמהלכן שימשתי כיו"ר ועדות ההסמכה ועריכת הבחינות העיוניות ומעשיות, יו"ר ועדות ערר לשומות נגדיות וחבר במועצה המייעצת לשר התחבורה בנושאים הנוגעים לשמאות. כל חברה בריאה מציבה את מערכת החינוך שלה בראש מעיינה, ומדינת ישראל צריכה, לדעתי האישית לפחות, להפוך את החינוך המקצועי והטכנולוגי לפרויקט החשוב ביותר בעשור הקרוב. זה הנושא החם של תקופתנו, ונדרש לשקמו במהירות, כך שיציב דרישות ואתגרים לא פחותים מאלה של החינוך העיוני.

סטף ורטהיימר האגדתי נשאל לדעתו בסוגיה זו כבר לפני חמש שנים. דבריו נוקבים ובועטים בעוצמה עשרים סנטימטרים מתחת לחגורה של מקבלי ההחלטות – "החינוך המקצועי בישראל סומן כמיותר, חוסל ונציגיו הודרו מכל אות של הערכה והוקרה". בעיניו החינוך המקצועי קשור באופן ישיר לשאלת הירידה מהארץ, או יותר נכון לשאלת ההישרדות. המטרה של עבודת המורה אינה לגרום לתלמידים להשיג תעודה כלשהי, אלא לעודד אותם להתעמק בתחומים המעניינים אותם. מניסיון חייו של סטף ורטהיימר הוא למד כי אם ברצונו להגיע לתוצאות אמתיות בשטח, עליו לשאול את השאלה שמציקה לו בפשטות ובבהירות. דיונים מתוחכמים ומלומדים על מהות החינוך יכולים להיות מעניינים, אך אין בהם ערך, אם אינם מגדירים מטרה ופועלים להגשמתה.

תעשיינים משוועים לכוח עבודה מקצועי צעיר מקרב בני ישראל, שלא נדבר על מערכת הביטחון שצרכיה הטכנולוגיים גוברים עם השנים. 'אם הילד יצליח גם המדינה תצליח'. הבטחת העתיד הכלכלי שלנו היא ערך חינוכי ראוי, לצד ההגשמה האישית של הפרט. בשנותיו האחרונות של מהנדס הרכב הידוע ג'ו קריידן, הוא הגיע לבקרני במשרדי בתל-אביב מעת לעת. בתחילה הוא גילה עוינות כלפיי, לאחר שנודע לו כי יש 'כוכב חדש בארץ', שזוכה להצלחה גדולה משלו בהרצאות ובסמינרים מקצועיים. לאחר שהכיר אותי ואת משנתי הוא נרגע והפך לאוהד ולחבר. כשנוכח בהיקף פעילותי ובשליחות הציבורית והחינוכית שלקחתי על עצמי, הוא הרשה לעצמו להתבדח, באומרו: "אני מסוגל לרתק קהל במשך עשרים שעות, ואילו אצלך אתה רק מתחיל לחמם מנועים בזמן זה". אז נכון ג'ו קריידן היקר, שזיכרון אישיותך נותר חרוט בקרב רבים – אני לא מדומם מנועים היום גם לאחר שלוש מאות שעות הדרכה רצופות.

בהיבט המעשי, אני אפרגן לכל 'כוכב חדש' שישתלב בתחום ויתרום לקידום החינוך התעבורתי והטכנולוגי. במיוחד נחוץ לכתוב ספרי לימוד חדשים ולעדכן את ספריי הוותיקים. אומנם, פרנסה מכתיבת ספרי לימוד מקצועיים לא תהיה לו, וגם יאלץ היזם לדחוף את ידו עמוק לכיס כדי לממן את פרי יצירתו. אולם, מי שמוכן ללכת למכולת עם הרבה 'סיפוק בלב', מוזמן לרשת את מקומי. מידת העליונות באינטליגנציה, בידע ובמיומנות מסוגלות להכריע גורלה של עמדה או מערכה. רק האדם האינטליגנטי, בעל הבסיס התאורטי-מקצועי רחב, יכול לעמוד בדרישות המשק המתפתח. החינוך המקצועי מקנה מיומנות טכניות והכשרה לחיי עבודה, בעוד שהחינוך הטכנולוגי מכשיר את התלמיד לעבוד בסביבות עתירות טכנולוגיה.

אני מצטט כאן את דבריו של איש חכם ונחוש ממני, ושמו פרופ' אהרון צ'רנובר: "חוליי מערכת החינוך בישראל הם בבואה נאמנה לסביבה שבה המערכת מתקיימת. עיקר הבעיה שהיא מתנהלת מהיום להיום, במדיניות של כיבוי שריפות והיעדר תכנית-על לטווח בינוני וארוך, ובעיקר, היעדרו של מי שאמור לשאת באחריות לביצועה של התוכנית ולהיות גם אחראי לתוצאות". גם בצבא מדווחים על ירידה במספר בוגרי הנתיב הטכנולוגי וירידה באיכותם המקצועי. שרת החינוך לשעבר, הפרופ' יולי תמיר, אף הלכה רחוק יותר, והוסיפה: "מרוב שרצינו שוויון הרגנו את כולם. מרוב חשש לאפליה ביטלנו את החינוך הטכנולוגי, ובדיעבד זאת הייתה כנראה טעות". כל כך פחדנו שמסלול טכנולוגי יוצר דור של חוטבי עצים ושואבי מים, שנתנו לחלשים להוריד למטה את החזקים וכולם הלכו בעצם לאיבוד.

יאיר לפיד, עוד כשהיה מצד השואלים "איפה הכסף?", הרבה לספר שאבא שלו בהגיעו לארץ הוא היה גרז'ניק, שלקחו אותו ללמוד חשמלאות רכב. היום לו טומי לפיד הגדול היה רוצה להיות "גרז'ניק", הוא היה צריך להיות מינימום הנדסאי או מהנדס מכונות/אלקטרוניקה. במרצדס שנת 2014 הותקנו כבר 100 מחשבים ויחידות בקרה אלקטרוניות שונות. מי שאמור לטפל ברכב המודרני ולערוך לו שמאות חייב להיות מוכשר ומיומן. אז יאיר היקר – חינוך טכנולוגי הוא מסע לאורך החיים המתקדם בקצב של פסע ועוד פסע. השקעה בחינוך הטכנולוגי והכשרת מורים סופר-מקצועיים, יתרמו למדינה שלנו הרבה הון, שיגמדו את המיסים המתוכננים מהגז הטבעי של תשובה. אין בדבריי אלו משום ביקורת על בעל תפקיד זה או אחר, ויתרה מכך אני חש כי לאחרונה ישנה תזוזה חיובית של מספר גורמי מפתח במדינה בקידום וטיפוח החינוך הטכנולוגי.